נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם נערך במודעות מוחלטת למצב הבין-לאומי של ישראל, אלא שבמקום לנסות להילחם בתדמית שדבקה בנו, נתניהו בחר לאמץ אותה.
ישראל, בעיקר בשנה האחרונה, ממותגת כ"בן גביר" של העולם. התמיכה הבין-לאומית שהיא זוכה לה מגיעה בעיקר מקבוצות שחולקות איתה את החרדה מפני אסלאמיזציה. חלקה, למרבה הצער, מתובלת במידה ניכרת של שנאת זרים, וחלקים אחרים שלה נובעים מרגשות לאומיים שמזכירים את אלה הישראליים.
בנאומו היום לא ניסה ראש הממשלה לדבר אל ליבם של מנהיגי מערב אירופה או להציע אפשרויות פשרה ושלום. להפך, הוא הודיע כי המנהיגים האלה "נכנעו" וקרסו "קריסה מביישת" בשל הגידול בהיקף הקהל המוסלמי במדינותיהם.
בכך, הנאום נועד דווקא לחזק ולנרמל את עמדות הקהל הבין-לאומי האוהד ממילא. הטענה שישראל נלחמת את מלחמתו של העולם המערבי כולו חזרה על עצמה בצורות שונות, לצד אזהרות מפני התמימות של המערב מול רדיקליזציה מוסלמית. מי שאמור להצטייר כלוחם למען האינטרס הכלל-מערבי הוא נתניהו - ומולו המנהיגים האירופיים ה"חלשים".
בשונה מנאומיו הקודמים באו"ם, בנאומו היום נתניהו כמעט שלא השתמש בציטוטים מהמקורות היהודיים כדי לעמוד על צדקת הדרך. סביר שגם הבחירה הזו נובעת מהשינוי בקהל היעד - לא עוד פנייה למדינות העולם להגן על המיעוט היהודי הנרדף, אלא הצעה לשותפות עם מי שבוער בו הסנטימנט הקסנופובי, שישראל מהווה בעבורו מוצב חזית קדמי.
לא מן הנמנע שזו הטקטיקה הנכונה, או למצער היחידה שנותר לישראל כיום. כשאתה ממוקם בצידה הימני-קיצוני של המפה הפוליטיות לא צריכות להיות לך שאיפות לזכות באהדת הרוב, אלא רק בהיקף תמיכה מספק כדי לשמר עמדת כוח פוליטי של מיעוט שקשה להתעלם ממנו. לפעמים עדיף להיות ראש לשועלים.
ייתכן שמדובר בייצוג האותנטי ביותר להלך הרוח בישראל. בשלב מסוים בנאום טרח ראש הממשלה להזכיר את התנגדותם של 99 חברי כנסת להכרה במדינה פלסטינית בהצבעה שהתקיימה לפני כשנה וחצי. לפחות במובנים אלה צודק ראש הממשלה לחלוטין: ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית אכן משקפת את עמדת רוב הציבור, בלי הבדל בין קואליציה לאופוזיציה.
מתנגדיו של נתניהו בישראל יזכירו שעמדת הציבור התיישרה עם עמדת נתניהו בסוגייה הנקודתית הזו, אבל בוודאי שלא למדיניות הכוללת של ראש הממשלה כלפי עזה. האם ההבדל הזה מעניין את הקהל הבין-לאומי? לגמרי לא בטוח.
