-
שמיעה
"בכה בנאדם, בכה את עלומך. בכה אותם מרגע לידתך, את אימת גופך הכלה, את ידיעת עצמתך המתפוררת" (דוד אבידן). בפרק המוקדש לאיבוד השמיעה ובניגוד להמלצתו של המשורר, ירון מדבר על השחרור המבורך מהצורך להתערות בסביבה ועל התפעלותו מהאפליקציה דרכה הוא שולט במכשיר שעל אזנו. דניאלה מאמינה לו, אבל חושבת שיש עוד מניע נסתר לעליזות שבה הוא מקדם את התפוררותו.- 15 דקות
-
קיום משותף
"אולי אסתפק באוטובוס נאה שיסיעני למחנה פליטים מודרני במקום חמור שכה הלאינו אותו בדרך הראשית לנכבה". (מרואן מח'ול). דניאלה מפחדת שהמלחמה עשויה להוביל לאינתיפאדה פנים ישראלית שמהומות מאי 2021 יחווירו לידן. ירון דווקא אופטימי. הוא חושב שהתערות המיעוט הפלסטיני הישראלי הוא הצלחה גדולה, מסביר למה, ומאמין שקיום משותף הוא האופק הסביר.- 16 דקות
-
גבאי
"טעם יערות עד ותנופת המתפרצים אל הציד" (ארז ביטון). ירון תולה את אהבתו החדשה לזכר אלפא מסוקס, מקסים ואינטליגנטי, בזמן הפנוי שהתרחב בשנותיו האחרונות, המאפשר התבוננות סבלנית. דניאלה חושבת שזאת האישיות שהתרככה. על הכלב גבאי, על כלבים בכלל, ועל הפעם הראשונה שנצבט לירון הלב בגינם של רגשות כלביים- 16 דקות
-
הגירה
"השמש - גיהינום צלוי, אדמת פתי - צבר וחול, אני זורק לך בגלוי: איני יכול!" (אלכסנדר פן). דניאלה מתלבטת אם היא צריכה לעודד את הילדים שלה להגר מכאן והאם מותר לה להסיר את חטוטרת המחויבות לחזון הציוני. ירון חושב שאסור לעודד, שמותר להסיר, אבל למרות שביטחונו בעתידו של המקום הזה התערער, עבורו זו אינה שאלה רציונאלית.- 16 דקות
״אבא תרחם״, מבקשת דניאלה לונדון דקל מאביה, ״ותן לי תשובה מעודדת לכל שאלה בנושא מה יהיה״.
״בתי״, עונה לה ירון לונדון, ״אינני יודע״.
בכל פרק שאלה, בכל פרק תשובה ספקנית, גדושה בידע, התנצחויות והומור משותף.
...טוען