: מגיש: שאול אמסטרדמסקי, עורך: רום אטיק, סיוע בעריכה: ירדן מרציאנו
אם אהבתם את הפרק הזה, הנה עוד פרקים שאולי יעניינו אתכם:
חיות כיס 111 - איך ארדואן הפך את טורקיה לכלכלה של איש אחד
חיות כיס 99 - מה קרה לוונצואלה
חיות כיס 86 - איך התמוטטה כלכלת תימן
חיות כיס 71 - מה יודעים הצרפתים
חיות כיס 61 - כשלאיסלנד נגמר הכסף
חיות כיס - גרסת הטקסט
שאול: דמיינו מדינה דמוקרטית במזרח התיכון. דמיינו מעמד ביניים שמרגיש שהוא נמחץ תחת עול השחיתות של הפוליטיקאים מצד אחד, ותחת פערים כלכליים מתרחבים מצד שני. דמיינו משק עם מערכת פוליטית משותקת, מדינה עם חברה מפוצלת לפלגים ועדות שונות. דמיינו מדינה שאחת לכמה שנים יודעת מלחמה איומה. דמיינו מאות אלפי אזרחים, בעיקר צעירים, שיוצאים יום אחד לרחובות למחות נגד השלטון על כך שנמאס להם, על כך שהם רוצים לעשות ריסטרט לכלכלה, על כך שהם רוצים צדק חברתי.
איזו מדינה דמיינתם? כי אני מדבר על… לבנון.
בשבועות האחרונים הציבור הלבנוני יצא לרחובות. הם יצאו לרחובות אחרי תסיסה חברתי שנמשכה כמה חודשים, וכללה שביתה בתחנות הדלק, שביתה של נהגים, שביתה בשדה התעופה. לשובתים והמפגנים היו סיבות מצוינות לשבות ולהפגין. המצב הכלכלי בלבנון הגיע לשפל המדרגה. התשתיות הוזנחו במשך שנים, אי השוויון גבוה, הגירעון הממשלתי בשמיים, ושיעור האבטלה בעליה.
אבל כמו תמיד בסיפורים האלה, מה שהוציא את ההמונים לרחובות, מה ששלח מאות אלפי לבנונים בכל רחבי המדינה להפגנות די אלימות נגד השלטון ונגד השיטה, היה משהו נקודתי מאוד. משהו נקודתי ששבר את גבו של מעמד הביניים הלבנוני. זה קרה באמצע אוקטובר, כשבמסגרת טיוטת תקציב המדינה לשנה הבאה, הממשלה הודיעה על כוונתה להטיל מס של 20 סנט ליום על השימוש באפליקציות מסרים מיידיים, צעד שזכה מיד לכינוי מס הוואטסאפ.
המפגינים ברחובות תבעו שינוי מוחלט בפוליטיקה ובכלכלה הלבנונית. הם דרשו מראש הממשלה סעיד אל חרירי להתפטר, אבל כיוונו את הזעם שלהם גם כלפי השליט הבלתי רשמי של לבנון - חיזבאללה. בשבוע שעבר, אחרי שבועיים של מחאה בלתי פוסקת, ראש הממשלה אל חרירי התפטר במסיבת עיתונאים דרמטית, ומנהיג חיזבאללה חסן נסראללה הפציר במוחים להפסיק. הם לא הפסיקו, הם עדיין מפגינים.
הי, אני שאול אמסטרדמסקי ואתם מאזינים לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. ב-22 בנובמבר נחזור עם פרק חדש וטרי של חיות כיס מהעונה החדשה. אבל עד אז, בשביל להנעים לכם את הזמן, חשבנו שלא תתנגדו לעוד פרק בונוס. והפעם: מה לעזאזל קורה בלבנון.
1.
בשביל להבין מה קורה שם ברחובות ערי השכנה שלנו מצפון, דיברתי בשבוע שעבר עם המומחה הכי טוב שאני מכיר בישראל לכלכלות העולם הערבי - דורון פסקין. כבר 25 שנה דורון עוקב אחרי כלכלות המזרח התיכון, ואם אתם מאזינים לחיות כיס מזה זמן אתם בטח זוכרים אותו מפרק מספר 111 - כלכלה של איש אחד - שסיפר את הסיפור של כלכלת טורקיה תחת ארדואן. אם עוד לא הקשבתם לו, אתם מוזמנים לחפש אותו אחרי שהפרק הזה יסתיים.
*
כששאלתי את פסקין באיזו נקודה החל הסיפור הכלכלי-פוליטי הנוכחי של לבנון הוא נאנח, ומסביר לי שזה סיפור ארוך ארוך שנים, אבל שאם הוא צריך להצביע על נקודה אחת שבה הכל החל, הרי שזו היתה שנת 2011.
דורון פסקין: "ספציפית אני חושב שההתדרדרות של לבנון התחילה ב-2011 עם האביב הערבי ועם סוריה:"
שאול: שני האירועים האלה ב-2011 היו אירועים אדירים, מהסוג שקורים פעפם ב… בתכל׳ס, פעם באף פעם. בזו אחר זו החלו מדינות המזרח התיכון לבעור. בתוניס המחאה הזו הפילה את המשטר, כנ״ל במצרים, כנ״ל בלוב, כנ״ל בתימן, והיו הפגנות גם במדינות ערביות רבות נוספות רבות במזרח התיכון.
בסוריה, האביב הערבי הוביל למלחמת אזרחים של ממש וכמעט להתפרקותה הכללית של המדינה. במלחמה הזו, שעדיין נמשכת ומערבת כבר את המעצמות הגדולות, והמעצמות הפחות גדולות, ושלל אינטרסים מדיניים וכלכליים, נהרגו כבר מאות אלפי אזרחים סורים, ומיליוני אחרים נמלטו למדינות אחרות והפכו לפליטים. והסיבה שאנחנו פותחים את הפרק על לבנון בסיפור של סוריה, היא שבעשורים האחרונים לבנון נסמכה על סוריה שתעניק יציבות לפוליטיקה שלה, וברגע שסוריה החלה להתפרק, גלי ההדף הגיעו גם ללבנון.
מדינת לבנון, שזכתה לעצמאות ב-1943, היא בעצם אוסף של אנשים מהרבה מאוד עדות שונות. בעבר הנוצרים היו הרוב בלבנון, אך זהו כבר אינו המצב. כיום, קצת יותר ממחצית הלבנונים הם מוסלמים. אבל גם בתוך הנוצרים ובתוך המוסלמים הלבנונים מתחלקים לעדות וזרמים שונים. רוב המוסלמים הם שיעים, ואולם ישנו מיעוט סוני גדול, וישנם גם דרוזים ואחרים. ובתוך הנוצרים ישנו רוב מארוני, אבל יש גם יוונים אורתודוקסים ויוונים קתולים וזרמים רבים נוספים.
אנחנו הישראלים יודעים היטב לאיזה קיטוב חברתי אפשר להגיע כשהחברה בנויה ממספר שבטים שונים. עכשיו נסו לדמיין מדינה שהיא אפילו עוד יותר הטרוגנית בזרמים השונים שלה, ותבינו לבד עד כמה המערכת הפוליטית של לבנון סובלת מחוסר יציבות.
עד אמצע שנות ה-70 זה עבד. לבנון זכתה לכינוי שוויצריה הקטנה והפכה לפנינת התיירות של המזרח התיכון, אבל אז, ב-1975, פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם. מלחמה שנמשכה עד 1990, וגבתה 150 אלף קורבנות, יצרה יותר ממיליון פליטים, וגרמה נזק של 25 מיליארד דולר במצטבר.
הפרק הזה קצר מדי מכדי לסקור את כל ההיסטוריה של המלחמה הסבוכה הזו. אגיד רק שזו היתה מלחמה על רקע דתי, ועדתי. מלחמה בין הזרמים המוסלמים השונים במדינה, לבין זרמים הנוצריים שבה, עם מעורבות של ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשם אש״פ בהנהגת יאסר ערפאת, של המעצמות הגדולות דאז, וגם של סוריה ושל איראן, וכמובן גם של ישראל.
מלחמת האזרחים בלבנון נמשכה עד סוף שנות ה-80, וגם מלחמת לבנון הראשונה, המלחמה של ישראל בלבנון, נכנסה לתוך מלחמת האזרחים ההיא. טבח סברה ושתילה? הוא היה חלק ממלחמת האזרחים. גם השהיה של ישראל ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנים שלאחר המלחמה, גם היא היתה חלק ממלחמת האזרחים ההיא. בקיצור, זה באמת היה בלגאן אחד גדול.
*
אחרי 15 שנות לחימה, ב-22 באוקטובר 1989, נחתם ה-הסכם שעתיד היה להשכין רגיעה בפוליטיקה ובחברה הלבנונית למשך העשורים הקרובים. ההסכם הזה, בין הפלגים השונים בתוך החברה הלבנונית, נחתם בעיר טאיף בערב הסעודית, שפרסה את חסותה על המגעים לרגיעה. ההסכם הזה עשה שני דברים עיקריים: הוא היווה פשרה פוליטית שקיבעה באופן רשמי מפתח עדתי לפוליטיקה הלבנונית. מאז ההסכם, חלוקת המושבים בפרלמנט בין הנוצרים לבין המוסלמים היא שוויונית. וגם בתוך כל אחד מהמחנות, מספר המושבים לכל עדה וזרם מוגדרים מראש. זה כמו שבישראל הייתם יודעים מראש שהחרדים יקבלו X מושבים, שהציונות הדתית תקבל Y, שהערבים יקבלו Z ושהיהודים החילונים יקבלו את היתר.
והדבר השני שההסכם הזה עשה - הוא העניק לסוריה את התפקיד של המבוגר האחראי, האחות הגדולה, המדינה שתייצב את לבנון מבחוץ, בין היתר על ידי הצבא שלה.
פסקין: "הסורים עד 20005 ייצבו את המערכת בלבנון ויכול להיות שכשאנחנו מסתכלים זה מה שלבנון צריכה, מבוגר אחראי שיבוא מבחוץ. כי מאז ההתפרקות של סוריה בדגש על 2011 לבנון החליקה למדרון ובוודאי למדרון הכלכלי".
שאול: אבל מה זה בעצם אומר שסוריה היתה המבוגר האחראי ושהיא ייצבה את הכלכלה הלבנונית? האם זה אומר שסוריה הזרימה כסף ללבנון והצמיחה את הכלכלה? לא ממש. לפי פסקין, סוריה בעיקר העניקה יציבות פוליטית, היא העניקה מסגרת. לפחות במקור, הרעיון היה שצבא סוריה יתפרס לאורך נקודות קריטיות במדינה, בשביל לוודא שאף מיליציה לבנונית חמושה מן העבר לא תופסת כח על חשבון האחרות. תחשבו על זה בתור חיל השלום הסורי, או משהו כזה. הדבר הזה עבד, והפוליטיקה הלבנונית התייצבה, ככל האפשר. וההתייצבות הזו אפשרה, סוף כל סוף, גם צמיחה כלכלית.
במשך עשור, מסוף שנות ה-80 ועד סוף שנות ה-90 כלכלת לבנון צמחה במהירות. בשנה הראשונה לאחר החתימה על הסכם הרגיעה שיעור הצמיחה היה מסחרר - 26.5%. בשנה לאחר מכן - 49%. זה שיעור צמיחה שאפשר למצוא רק במדינות שממש בונות את עצמן מתוך העפר והאפר.
אחר כך, במחצית הראשונה של שנות ה-2000, סביב התפוצצות בועת הדוט.קום וסביב מלחמת לבנון השניה ב-2006, כלכלת המדינה שוב דשדשה. שיעור הצמיחה השנתי ירד לסביבות ה-3%. אחרי המלחמה, עם סיוע פיננסי ממדינות ערב והאיחוד האירופי, הכלכלה שוב המריאה לשיעורי צמיחה של 8%, 9% ואפילו יותר כל שנה ב-2008, כשכל העולם קרס, לבנון צמחה בשיעור של תשעה אחוזים ורבע.
*
לבנון היא מדינה קטנה למדי. שישה מיליון אנשים בסך הכל. הכלכלה שלה מבוססת בעיקר על שירותים, לא על ייצור מוצרים. תיירות, בנקים, נדל״ן, אלה הענפים הכלכליים העיקרים שלה. לכן גם הפער בין מה שהיא מייצאת - ממש מעט - לבין כל מה שהיא מייבאת - ממש המון - הוא מאוד מאוד גדול.
העובדה שהיא כלכלה קטנה יחסית, עם תוצר לנפש די בינוני - 12 אלף דולר, לעומת 40 אלף דולר לנפש בישראל - מציבה אותה בעמדה פגיעה יחסית. אי יציבות פוליטית מתורגמת די במהירות לאי יציבות כלכלית. וזה בדיוק מה שקרה אחרי שסוריה, המדינה שסיפקה את המסגרת היציבותית, התחילה בעצמה להתפרק ב-2011.
*
ההתדרדרות הזו הייתה מהירה. לצמוח זה קשה, להתפרק זה קל. הגירעון הממשלתי זינק, החוב של הממשלה ביחס לתוצר זינק, התשתיות הוזנחו, והכלכלה התחילה להתפרק. והתוצאה היא שהיום, שמונה שנים מאז תחילת ההתדרדרות הזו, המצב הכלכלי בלבנון הוא ממש על הפנים.
"שאול: מה החוב החיצוני של לבנון כאחוז מהתוצר?
פסקין: כ-150 אחוז
אנחנו מדברים על משהו כמו 85 מיליארד דולר, וזה עוד מספר שהוא אופטימי.
מדינה שהייצוא שלה בשנה שעברה עמד כ-4 מיליארד דולר, בעוד הייבוא עמד על כ-20 מיליארד דולר
אנחנו מדברים על מדינה עם 35-36 אחוז מובטלים
אנחנו מדברים על מדינה ששיעור העוני בה עומד על כיום על 30%
וגירעון תקציבי של 12%
שאול: וואו
פסקין: סך הכל תמונה אופטימית".
2.
אבל הנתונים הכלכליים היבשים הם רק חלק מהסיפור. בשביל להבין למה מאות אלפי לבנונים בכל רחבי המדינה יצאו בשבועות האחרונים לרחובות, צריך להלביש על השכבה הכלכלית גם את השכבה הפוליטית, והביטחונית. כי בלבנון, מלבד הממשלה הרשמית, מלבד המוסדות הרשמיים והכלכלה הרשמית, פועלת גם… איך אני אגדיר את זה, מערכת שלטונית נוספת. מערכת שלטונית שמפעיל ארגון טרור שכל הישראלים מכירים.
פסקין: "בעצם מ-2011 אנחנו רואים מגמה של לא של מדינת חיזבאללה בתוך מדינת לבנון אלא חיזבאללה הולך ומנצל את הכח הצבאי שלו להפוך את לבנון בתוך מדינת חיזבאללה".
שאול: חיזבאללה, מספר לי פסקין, הוא עסק כלכלי רחב היקף, שמקיף את כל הגלובוס. יש לו נדל״ן וחברות ונכסים רבים ברחבי העולם שמסייעים לממן את פעילות הטרור שלו. אבל מלבד הפעילות הגלובלית שלו, בשנים האחרונות חיזבאללה החל במסע השתלטות גם על נכסי לבנון עצמה, תוך שהוא הופך את עצמו לארגון החברה האזרחית, בדומה לחמאס בעזה. היום כמעט כל פעולה כלכלית בלבנון עוברת דרך חיזבאללה, בין אם זה הוצאת היתרים או קבלת תרופות במרפאה.
פסקין: "חיזבאללה הוא מעסיק מספר 2 במשק הלבנוני אחרי הממשלה. זה לא רק 140 אלף טילים שמכוונים לכל נקודה בישראל אלא חיזבאללה הפך עם השנים לחברה כלכלית, לאימפריה כלכלית".
שאול: ההשתלטות של חיזבאללה על חלקים גדולים בכלכלה הלבנונית, וההשתרגות שלו עמוק לתוך הפעילות הכלכלית, הביאו בסופו של דבר גם לפגיעה במשק עצמו, אומר לי פסקין. בקיץ האחרון הממשל האמריקני הטיל סנקציות כלכליות על חיזבאללה ועל נציגיו בפרלמנט הלבנוני. מאחר שחיזבאללה כל כך מוטמע בכלכלה הלבנונית, הסקנציות האלה פגעו במדינה עצמה. הרבה חברות שהיו תלויות בחיזבאללה באספקת שירותים או מוצרים, מצאו את עצמן עומדות בפני שוקת שבורה.
פסקין: "יש הרבה דיווחים על כך שחיזבאללה הפסיק לשלם משכורות לעובדיו ופיטר, ברגע שחיזבאללה נקלע לקשיים כלכליים, זה השפיע על הרבה חברות בלבנון".
שאול: זו גם הסיבה, הוא אומר, שלמרות המתיחות בגבול עם ישראל, עימות צבאי עם חיזבאללה נראה כמו תרחיש לא סביר כעת, משום שלארגון פשוט אין את הכסף הדרוש.
שאול: על כל אלה צריך להוסיף רכיבים נוספים שכל אחד מהם היה יכול להיות פרק בפני עצמו. למשל, את העובדה שמאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ברחו ללבנון כמיליון וחצי פליטים סורים, שהעלו את שיעור האבטלה ושהרחיבו את מעגל העוני. או את השחיתות השלטונית שהצמיחה אליטה לבנונית עשירה מאוד, בזמן שיתר העם מסתפק בפירורים. המאיון העליון בלבנון - האחוז האחד - לוקח לעצמו נתח של 25% מעוגת ההכנסות הלאומית, יותר אפילו מאשר העשירים בארה״ב. או למשל את חוסר היכולת של הממשלה להנהיג רפורמות כלכליות נחוצות בגלל היציבות הפוליטית שהתערערה מאז 2011. הוסיפו על כך את העובדה שהאביב הערבי וירידת מחירי הנפט פגעו ביכולת של לבנונים שגרים במדינות אחרות וששלחו הרבה מאוד כסף הביתה, כסף שהיווה חלק חשוב מהכלכלה הלבנונית, וקיבלתם מתכון להתפרקות כלכלית כמעט מוחלטת.
*
בשנים האחרונות הגירעון הממשלתי של לבנון, כלומר הפער בין הכנסות הממשלה להוצאותיה, העמיק. אם בשנת 2010 הוא עמד על 7% מהתוצר - שיעור גירעון מאוד מאוד גבוה לכל הדעות - הרי שבשנה שעברה הוא כבר עמד על 11%, והשנה על 12%. לשם השוואה, הגירעון הגדול בתקציב המדינה כאן בישראל שאנחנו מדברים עליו בשנה האחרונה? הוא עומד על 4%, שליש מהגירעון הלבנוני. לעומת אלה, קצב הצמיחה הלבנונית, עמד בשנים האחרונות על שיעור שנתי נמוך מאוד - פחות מאחוז.
התוצאה של צמיחה נמוכה מצד אחד, וגירעון גבוה מאוד מצד שני, הוא שהכנסות הממשלה ממסים לא יכולות לעמוד בקצב, והגירעון השנתי מצטבר לעוד ועוד חובות שהממשלה נאלצת ללוות בשביל לממן את המשך הפעילות שלה. החובות האלה מצטברים ומצטברים, ומגיעים כבר ל-150% ביחס לתוצר, כלומר שלבנון חייבת הרבה יותר מכל מה שהמשק שלה מסוגל לייצר בשנה אחת. זה אחד משיעורי החוב ביחס לתוצר הגבוהים ביותר בעולם. על החוב הזה צריך לשלם ריבית, וככל שהוא גבוה יותר גם גובה הריבית גבוה יותר, והמשקולת על תקציב המדינה בלבנון נעשית יותר ויותר כבדה.
פסקין: "לבנון - 50% מהתקציב שלה הולך לתשלום חובות, 30% לתשלום עבור מועסקי המגזר הציבורי שבינינו אף אחד לא שומע זה בעצם סעיף השוחד הכי גדול בלבנון, כי זה בעצם המועסקים הם על בסיס עדתי, עוד 10% הולכים לשיקום התשתיות בלבנון, שזה לא קורה, כן? אין חשמל, אין מים והכבישים רעועים, אין מסילת ברזל, שדה התעופה הוא פקוק. כלומר נשארים 10% לפיתוח, לפרויקטים, ליצירת מקומות עבודה, שזה מראה לך את המצב".
במלים אחרות, חלק אדיר מהתקציב, כמעט חצי, הולך לתשלום חובות, ומעט מאוד נשאר בשביל אשכרה לתת שירות לציבור. ובתכלס יש סיכוי שהממשלה היתה ממשיכה עם זה, אבל אז הגיעו גרמניה וצרפת ואמרו - עד כאן. אם את לבנון, רוצה לקבל מאיתנו כספי סיוע בשביל לצאת מהבוץ, את חייבת להראות לנו שאת מתחילה לתקן את הכלכלה שלך. ותתחילי בבקשה בהפחתת הגירעון.
פסקין: "בשנה שעברה היה כנס בפריז שבו הובטח ללבנון תמיכה של 11 מיליארד דולר בעיקר מצרפת וגרמינה וגם ממדינות המפרץ אבל ה11 מיליארד לא מגיעים בחינם כי הם ישר היו הולכים לכיסי הפוליטיקאים. אז הוצב תנאי שהממשלה תבצע רפורמות וקודם כל שהממשלה תוריד את הגירעון התקציבי מ-11% ל-8%".
וככה הגענו לזה שבאמצע אוקטובר, בהצעת התקציב לשנת 2020 שהפוליטיקאים גיבשו, הם כללו כמה צעדים בלתי פופולריים בעליל. למשל, העלאה של המע״מ משיעור של 11% ל-15% בבת אחת והקפאה של השכר במגזר הציבורי. וגם את ששבר את גב מעמד הביניים הלבנוני והוציא אותו לרחובות. מס של 20 סנט ליום על שימוש באפליקציית מסרים מידיים. מס שקיבל בתקשורת הישראלית את הכינוי מס הוואטסאפ.
שאול: אם צפיתם בקטעי הוידאו של ההפגנות בלבנון בטח שמתם לב שהם מזכירים במשהו את המחאה החברתית בישראל בקיץ 2011. כלומר, הן הרבה יותר אלימות, וכוללות התנגשויות של ממש עם הצבא. אבל חוץ מהעובדה הזו, יש שם המון קווי דימיון. כמו בישראל כך גם בלבנון ההפגנות התחילו מדבר אחד - מחאה בביירות מול מעון ראש הממשלה נגד מס הווסטאפ - אבל מהר מאוד התפשטו למחאה כלל ארצית נגד השחיתות, ובעד שוויון וצדק חברתי.
https://www.wsj.com/video/protesters-in-lebanon-celebrate-prime-minister-hariris-resignation/DD1AB76B-4FC2-4BFB-837F-187AEC0846B9.html
וגם בלבנון, כמו בישראל, המחאה היא חסרת מנהיגות מאורגנת. היא צמחה מלמטה, מהשטח, חרף הפצת קונספירציות של השלטון כאילו המחאה מאורגנת בידי ישראל או גורם עוין אחר. אה, ועוד משהו. המפגינים, כפי שאפשר לראות בבירור בקטעי הוידאו ברשת, הם אנשים צעירים ברובם. בגילאי העבודה, עמוק בתוך מעמד הביניים. דור ה-Y הלבנוני, שנשבר לו. הם שרים שירים נגד המשטר בתנועות זין למצלמות, המסרים שלהם והסרטונים שלהם מתפשטים במהירות ברשתות החברתיות, וזה לא נראה שהם מפחדים מאף אחד.
פסקין: "הרוב המוחלט של האנשים שיוצאים כאן הם הדור שנולד אחרי הסכם טאיף, כלומר לבנונים צעירים בני 30 או קצת יותר שנולדו לתוך המערכת הזו, מערכת שמושתתת על שמור לי ושמור לך, שכל החלטה אם לסלול כביש או להקים משרד לתעופה אזרחית… ואלו האנשים שיוצאים היום. צעירים שנולדו לתוך המערכת המסואבת המושחתת במדינה שב-15 השנים האחרוות או קצת פחות מזה מדינה בחוסר תפקוד והדבר היפה הוא שהאנשים שיצאו הם סונים ושיעים ונוצרים לפחות בימים הראשונים…"
שאול: בשבוע שעבר, אחרי שבועיים של הפגנות בכל רחבי המדינה, ראש הממשלה סעיד אל חרירי הודיע על התפטרותו.
אבל הצעד הזה לא פייס את המוחים ולא עצר את המחאה. להיפך, במידה מסוימת זה רק תדלק אותה. כי המפגינים, אומר פסקין, לא מחפשים להחליף פוליטיקאי מושחת אחד בפוליטיקאי מושחת אחר, אלא מחפשים להחליף את המערכת כולה. וזה, זה אתגר הרבה יותר קשה.
פסקין: "הלבנונים רוצים ברור להעיף את כל המנהיגים הנוכחיים שהם מושחתים וניזונים ממשאבי המדינה הלבנונית, הם רוצים לא רק שחרירי יתפטר אלא גם הנשיא ויו,ר הפרלמנט, הם רוצים ממשלה בשלב הראשון של מומחים שתנסה לחלץ את העגלה הלבנונית מהבוץ על סמך שיקולים כלכליים ולא עדתיים ואגו, ודבר אחרון שזה בחירות חופשיות ללא מכסות עדתיות, איך אומרים, משחק חדש".
איך יסתיים הסיפור הלבנוני? אנחנו לא יודעים. לא נראה שמישהו יודע, כרגע. ההפגנות, בינתיים, ממשיכות וצוברות תאוצה. בחלק מהידיעות כבר מכנים אותן ״מהפכת אוקטובר״. גם בעיראק החלו הפגנות. דריכות נרשמת גם במדינות אחרות במזרח התיכון. כי בשכונה שלנו, כולנו יודעים, אין שום דרך לדעת איך דברים כאלה ייגמרו בסופו של דבר. האם מישהו חשב שהמהפכה בתוניסיה בסוף 2010 תשנה לחלוטין את כל המזרח התיכון? לא ממש. ולכן לכו תדעו לאן יגיעו גלי ההדף של מס הוואטאספ.
זה היה פרק בונוס שלנו על ׳מה קורה בלבנון׳ שהפקתי וערכתי יחד עם רום אטיק. במערכת חיות כיס חברות גם צליל אברהם ודנה פרנק. תודה מיוחדת לירדן מרציאנו על הסיוע בעריכת הסאונד.
הפרקים הרגילים של חיות כיס יחזרו ב-22 בנובמבר, כדאי לחכות. בינתיים, אם בא לכם לשמוע פרקים נוספים שלנו על מדינות אחרות, חפשו בגוגל או בכל אפליקציית פודקאסטים את הפרקים שהכנו על איראן, תימן, בריטניה, ונצואלה או טורקיה.
אני שאול אמסטרדמסקי
תודה רבה שהאזנתם.
