כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
אביב גדג' - הכוכב השקט
מעט אחרי שהתפזר ההלם של ה-7 באוקטובר, אחרי שדעכו במקצת תחושות ההפתעה וחוסר האונים, נאלצנו להיכנע לשגרה חדשה. שגרה איומה שבה צריך לקפוץ מאבל אחד לאחר וביניהם לזייף תפקוד נורמטיבי, שגרה שבה שובלי היירוטים כה מקובעים בשמיים עד שלא ניתן להבחין בינם לבין העננים, כמו יום סיוטי אחד מתמשך, מופרד רק בידי תחלופת המגישים בטלוויזיה. עם השגרה החדשה, התחוור עוד רובד מפחיד במציאות החדשה שלנו , משני לאימת המוות ולכאב השכול, אך עדיין מפחיד: נהיה קשה מאוד, לעתים בלתי אפשרי, לצרוך אמנות. לרבים מאיתנו, מאז אותה שבת, נדמה כל טקסט שאינו אקטואליה כמנותק וחסר טעם, כל שיר אופטימי או משמח הפך למהול באשמה, וגם שירי האבל האהובים והמנחמים כבר לא תמיד עושים את העבודה. בימים בהם קשה לעתים להאמין שהחיטה תצמח שוב, הנוסטלגיה רק צורבת יותר. שום דבר ישן לא יכול לנסח מצב כל כך חדש ולא מוכר.
ואז הגיע אביב גדג'. מהחולות של הנגב המערבי, בהם גדל ומתגורר גם היום גדג', מתוך קדרות וחיפוש מתמיד אחר גאולה, מהמקום בו שבר וחסד נפגשים, יצר סולן אלג'יר לשעבר את אלבום הסולו הרביעי שלו - "עולם מופלא איפה אתה". כבר מהשאלה שבכותרתו ניתן להבין עד כמה רלוונטית היצירה החדשה של גדג'. זה אלבום ששיריו, מלאי הרוך והאלימות, הבעתה והתקווה, הם הפסקול המדויק לתקופה בה אנו מתהלכים. אלבום שנכתב בטרם היכה האסון בארצנו והיה מצוין גם לולא היה מתרחש, אך הופך לרלוונטי ומקפיא עורקים עוד יותר בעקבותיו. נבואת זעם רוקיסטית, גדושה בשורות שמקבלות משמעות חדשה בימים האלו, אך עתירת כובד גם בכל תו מוזיקלי שמנוגן בה, אלבום שאוחז בגרון ולא מרפה לכל אורכו. אחד מרגעי הנחמה הבודדים והעוטפים בו, הוא השיר "הכוכב השקט". בלדה ניק קייבית, שעונה על פסנתר וכלי קשת, בה גדג' מציע תפילה (ליחיד, ולרבים) אל ימים יפים יותר שיגיעו. תקווה לשקט בכוכב הכי רחוק שיש, שנמצא בעצם גם בעוטף עזה, ובכל מקום שנבחר. מילות תחנונים שצריך להצטרף אליהן בדבקות עד שנאמין בהן, ואז להמשיך עד שהן יגשימו את עצמן: "קירות דקים, החזיקו מעמד!"
ג'יין בורדו - לא לבד
לפלס את הדרך בין כמות בלתי נתפסת של אבל, זעם ותסכול, כדי ליצור שיר שמביע את מה שעל לבנו בימים האלה יכול להידמות למשימה בלתי אפשרית. בשבועות שמאז 7 באוקטובר אמנים רבים החלו לטפטף יצירות שנעשו בהשראת המצב, כל אחת לוקחת נקודת התייחסות אחרת כלפיו. חלקן מנסות לנחם, חלקן מנסות לאחד את העם, חלקן מנסות לשחרר זעם ותסכול. "לא לבד" של ג'יין בורדו, באופן אופייני, הוא יצירה מהסוג הראשון. דורון טלמון לא הצליחה בכלל למצוא מילים לבטא את מה שהיא מרגישה אחרי אותה שבת שחורה, אבל כפי שהיא מספרת בעצמה - הן מצאו אותה. "המילים עזרו לראש שלי להבין מה שהלב מרגיש, הלחן סיפק לי נחמה, הפזמון נתן לי כוח", אמרה טלמון עם יציאת השיר. "אני כותבת ובוכה, שרה ובוכה ומבינה שהשיר הזה הוא כדי שלא אפסיק לבכות, כדי שלא נפסיק לכאוב את אלה שלא איתנו, את אלה שאנחנו מחכים שיחזרו אלינו כל יום כל לילה כל דקה", היא סיפרה. ג'יין בורדו ניגשו בעדינות רבה ליצירת שיר שמבקש להכיל בתוכו כאב עצום ועדיין לתת שביב של תקווה לימים טובים יותר. יחד עם המילים המדויקות והלחן הפשוט והיעיל שמשאיר למילים את מרכז הבמה, חברי ההרכב שהוכיחו לא פעם מה כוחה של עדינות ישירה, מוכיחים כעת שהשפה האמנותית שלהם הופכת אפילו רלוונטית יותר בימים האלה. מים חיים ושקטים בין הדממה הכואבת לרעש הנורא.
עלמה גוב - מנגינה (פרויקט מרחב מוגן)
״היינו במסיבה/ עכשיו חוזרים חזרה״.
השיר "מנגינה" של מוניקה סקס נולד בעקבות ליל סדר רווי אלכוהול בברוקלין ניו יורק, שהפך למסיבה פרועה, זמן קצר לפני שהלהקה התפרקה באמצע שנות התשעים. "קמתי בבוקר ובערך 15 מתוך האורחים פשוט שכבו בכל מיני פינות של הסלון הענק על הרצפה. זה היה נראה כמו זירה של פיגוע", כך תיאר יהלי סובול את הבוקר שאחרי בפרק של ההסכת "שיר אחד" מ-2018. השימוש הכמעט אגבי ויומיומי במילים "זירה של פיגוע" כמטאפורה, הוא חלק מהטרגדיה של החיים שלנו בישראל – מעין ניסיון להקליל את המציאות המורכבת והקשה שכולנו נולדנו לתוכה. עכשיו גם המילה "מסיבה" נקשרה עם אותה מציאות. גם המרחב המוגן הזה נפרץ. אי אפשר לשמוע את משפט הפתיחה של השיר "מנגינה" מבלי לחשוב על אותה מסיבה – על אלו שלא חזרו ממנה בחזרה ועל אלו שחזרו רק בגופם. אפילו שורה כמו "אם זה ריח של סוף, או רק תקופת מנהרות", שנכתבה עוד לפני שחמאס החל לשלוט ברצועת עזה, מהדהדת פתאום אחרת. ואולי זה כוחו של שיר טוב – היכולת להיטען במשמעות חדשה ולתאר את ההווה גם כמה עשורים אחרי שהוא נכתב.
מי שהצליחה לזהות כעת את הרלוונטיות של "מנגינה", היא עלמה גוב, מהיוצרות הבולטות בסצנה הישראלית בשנים האחרונות. רק לפני חודשיים, במה שמרגיש היום כמו מציאות אחרת ורחוקה, השיר שלה "מה לעשות עם הזאב" הגיע למקום השני בסיכום השנה הישראלית שלנו בתחנה. ״מאז שהתחילה המלחמה הנוראה הזאת אני חוזרת שוב ושוב לשירים שגדלתי עליהם, שגרמו לי להתאהב במוזיקה. כש'מנגינה' יצא הייתי בת תשע, וכל פעם שאני מקשיבה לו אני חוזרת להיות קצת יותר ילדה, קצת יותר חולמת, נזכרת באינסוף נסיעות באוטו שכל המשפחה שלי שרה ביחד. אני מקשיבה והעולם מתגלה רך ואוהב יותר…", כך כתבה גוב על השיר ותיארה את מה שרבים מאיתנו מרגישים כעת, הצורך לחזור לשורשים שלנו, למוזיקה שעיצבה אותנו.
המחווה שלה היא חלק מפרויקט מחוות חדש שברוח הזמן נקרא "מרחב מוגן", לצד שמות כמו שלומי שבן, הילה רוח, דניאל רובין וניר שלמה ועוד. מחוות אינטימיות ורגישות שהוקלטו וצולמו בדלת אמות, באולפני קיצ'ה בפלורנטין. הביצוע של גוב עם פסנתר בלבד מוריד את השכבות ואת הגרוב מהשיר המקורי ומשאיר אותנו קרוב עם המילים של סובול. גורם לנו לקוות שאולי השנה עוד ניזכר במנגינה.
*את השירים מהפרויקט "מרחב מוגן" ניתן לרכוש, בעלות לבחירתכם, באתר בנדקמפ. כל הרווחים יתרמו ליה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל, שאנשיה פועלים כעת ימים כלילות למען שיקום אוכלוסיות במצוקה נפשית.
Dirty Honey - Coming Home (Ballad of the Shire)
עשר שניות לתוך הסינגל Coming Home של להקת הרוק Dirty Honey ואתם ישר נזרקים לימים פשוטים יותר שבהם לכל הגברים ב-MTV היה שיער ארוך ולצד שירי רוק סקסיטיים הם שרו בלדות אקוסטיות נוגות. Dirty Honey שייכת לגל להקות הרוק הצעירות שבראשן ניצבת Greta Van Fleet, להקות שמתעלמות לחלוטין מההתנשאות של השנים האחרונות כלפי כל מה שמריח כמו הרוק הגברי ההוא. אין להן שום ניסיון להסוות את האהבה שלהן למה שכבר שנים נחשב פאסה ולא אותנטי. הן לא מסתתרות מאחורי צלילים אלקטרוניים או הרמוניות אטונאליות ולא מפחדות לבדל את עצמן מעולם הפופ. אנשים צעירים שאוהבים את מה שזכה לכינוי הלועג Dad Rock ומנסים לשחזר את תהילת העבר. לפעמים זה נשמע יותר מדי כמו משהו ששמענו כבר, אבל לפעמים, כמו במקרה של Coming Home, זה מצליח גם ללחוץ על בלוטת הנוסטלגיה, וגם לרענן. בשיר החדש יש הרבה השפעות משירי טולקין של לד זפלין וזו בקלות הייתה יכולה להיות עוד בלדה של Motley Crue, אבל הלהקות ההן כבר לא איתנו ולקהל שאהב ואוהב אותן - מגיעה גם קצת מוזיקה חדשה.
Susanne Sundfor - Blómi
כל אחד מהאלבומים של סוזנה סנדפור מסמן התחדשות מוזיקלית, אבל כשמו של השיר Blómi ("לפרוח", בנורדית), האלבום הזה מסמן גם התחדשות אישית. כבר מאלבומי הפולק-פופ האינטימיים בהפקה האקוסטית והמינימליסטית של תחילת דרכה, ועד ליצירות האלקטרו פופ הניסיוניות והבין-מימדיות שהוציאה בהמשך, הסאונד של סנדפור עובר התפתחות בלתי פוסקת לאורך השנים. בשיר Blómi, יש חזרה מסוימת לרוך של העבודות המוקדמות שלה, אבל כזו שטמונה בה המון בשלות. השיר, שיצא לאחרונה כסינגל, מגיע מהאלבום האחרון שלה שהוא גם האלבום הראשון מאז לידת בתה. או כפי שהיא מתארת את זה - נקודת המפנה ששינתה את כל תפיסת עולמה.
אם האלבומים הקודמים עסקו בנושאים כמו משבר האקלים והאפלה שבתוך הכאב (ותוזמרו באופן מדויק והולם לנושאים הדרמטיים), באלבום האחרון שהוקדש לאביה ולבתה של סנדפור, מורגש שינוי משמעותי בפרספקטיבה של המוזיקאית על העולם. בייחוד בשיר Blómi. מלב הפרידה, היא נושאת מילים של אמונה, תמיכה ועיטוף. כפי שאמרה בראיון לפני כמה שנים, "נמאס לי מהאפוקליפסה". כמה קל להזדהות עם המילים האלה. השיר מבטא חיבור לטבע ולמחזוריות, רעיונות של צמיחה מעפר הצער - לפריחה שתגיע מחר, עם דימויים מתרבויות קדומות שמקדשות את החיבור של האדם לאדמה. בעזרת צלילי פסנתר עדינים, תופים אקוסטיים וסקסופון שמשאירים שפע של מקום לרוח, סנדפור בחרה במהלכים הרמוניים וריתמיים מעולם הגוספל שנתמכים במקהלה ומעניקים לשיר אווירה שמיימית, אך מקורקעת. הייחודיות והגמישות של סנדפור הן תוצר של חזון מדויק, סקרנות עצומה לעולם וצלילים חדשים שמוחזקים יחדיו בעזרת חיבור עמוק לשורשים. כך, בשפה אחרת, שמגיעה מחלק בעולם שמעולם לא הרגיש רחוק יותר - סוזנה סנדפור מציעה נחמה למקום הכי עמוק בנפש הפצועה קולקטיבית שלנו. ולכמה רגעים אפשר לדמיין את רגע הצמיחה, מעפר הצער - לפריחה שעוד תגיע.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
