פסיכולוגיה של מנהיגים היא דבר מרתק. לא מזמן הייתה לי הזדמנות לעסוק בו, במסגרת עבודת עריכה של ספר חדש, שייצא בעוד חודשיים. ספר שכתב פרופ׳ גדי הימן מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ספר מרתק, אם כי מתחייב גילוי נאות, הוא ייצא בסדרת ספרים שאני עורך.
גל האומיקרון כבר כאן: בואו לדרג את תפקוד הממשלה
הימן עוסק רוב הזמן במדיניות ביטחון שמובילה למלחמה, אבל חלק ממה שהוא כותב מתאים בהחלט גם למדיניות של מלחמה בקורונה. לדוגמה, על אופטימיות מבורכת ברגעים מכריעים. ״האופטימיות״, כותב הימן, ״קשורה לאופן שבו המערכת הרגשית שלנו משפיעה, למעשה מעוותת, את איסוף המידע ועיבודו. להשפעה זו אנו קוראים משאלת-לב, והמחקר מזהה שלושה מצבים שבהם אנחנו חשופים לה במיוחד. הראשון הוא סביבה של אי-ודאות. ככל שהתוצאה הנחשקת מרוחקת יותר בזמן, ככל שהיא כרוכה בגורמים רבים יותר שאת חלקם איננו מסוגלים אפילו לדמיין, כך גדל ביטחוננו שנוכל להשיג את מבוקשנו. כך קורה שדווקא החלטות מכריעות מתקבלות לעיתים כמעט כלאחר-יד בעוד שאנו מתחבטים ומתייסרים בהחלטות זניחות״.
נזכרתי בפסקה הזאת, עמוק בספר, במהלך מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, נפתלי בנט, אתמול בערב. מסיבת עיתונאים לגמרי סבירה בטון ובמסר. כמעט היה אפשר להאמין – להתפתות להאמין – שבנט מנהל את העניינים, שלבנט יש מדיניות. אבל אין לו. אין לבנט ואין לממשלה משהו שאפשר לקרוא לו מדיניות. למעשה, ישיבות הממשלה של השבועיים האחרונים הן לא יותר מתרגולת שגרתית של חברים שמתכנסים לדבר על המצב, כאילו יש להם השפעה עליו. כמו פרלמנטים של בתי קפה שמתכנסים בימי שישי, כמה חברים מהצבא, או מהאזרחות, שותים כוס, מתווכחים על פוליטיקה, מעמידים פנים שהם מנהלים את המדינה. אחד פוליטיקאי מקומי בדימוס, אחד עיתונאי שפרש לגמלאות, אחת סופרת שנונה, אחד עורך דין, אחד איש עסקים ורעייתו הפסיכולוגית. ההוא אומר כך, ההיא אומרת ככה, בסוף אומרים שלום וחוזרים איש לביתו למנוחת השבת.
כך הממשלה כבר שבועיים. מתכנסת כדי להתכנס, מדברת כדי לדבר. ההשפעה על המציאות זניחה. המציאות רצה קדימה, והממשלה מתאימה את ההחלטות בדיעבד למה שכבר קרה. ולא, זו לא בדיוק ביקורת. רק ניסיון להכיר במה שבאמת קורה בישראל, וצריך לומר, גם ברוב שאר העולם – בוודאי במדינות שאינן יכולות לפעול בנחרצות של שלטון סיני.
קחו לדוגמה את הבדיקות: הממשלה תקל על התביעה להיבדק, היא כבר החלה לעשות זאת. האם זו המדיניות הממשלתית, להקל? לא, זו פשוט מציאות שהיא נגררת אליה. התורים מתארכים לאינסוף, הסבלנות של הממתינים בתורים פוקעת. הבוקר, אצל קלמן-ליברמן, משה בר סימן טוב סיפר איך נטש את התור בייאוש. ואם הוא נוטש – יהיו רבים שבכלל לא יבואו. לא ינסו. קשה לכעוס עליהם. שהרי, אי אפשר לתבוע מבני אדם להתפנות מענייניהם לחצי יום בכל פעם שמאיה או עדי מכיתה ב התגלו כחולות. אי אפשר לשמור על מקומות עבודה פתוחים, ועל חיי כלכלה פעילים כשכל מי שאמור לעבוד עומד בתור לבדיקה.
אז הממשלה מודיעה על מדיניות חדשה: נקל בבדיקות. המציאות קבעה – הפרלמנט של שישי בבוקר הסכים. כל מה שנותר הוא לעמוד מול מצלמה ומיקרופון ולספר את כל האמת, בשינוי קטנטן. במקום לומר שהמציאות קבעה והממשלה התיישרה, נעמיד פנים שהממשלה קבעה והמציאות התיישרה. עניין של סדר זמנים.
האזינו לריאיון עם משה בר סימן טוב
או קחו את בתי הספר. כל מי שיש לו ילדים בבתי ספר יודע שהנחיות הממשלה בהקשר למה שקורה במערכת החינוך הן 1. או לא ברורות, 2. או באות באיחור, 3. או זוכות להתעלמות של מורים, 4. או זוכות להתעלמות של הורים. הממשלה מעמידה פנים של קבלת החלטות, משנה קריטריונים, מעדכנת קריטריונים, מציבה קריטריונים. המציאות כבר מזמן ברחה. ובנט היה קרוב להכיר בזה, כשפחות או יותר הסביר שכל אחד לעצמו, כל משפחה לעצמה, ונעבור את זה ביחד. מה שנכון. או לא. בנט לא יודע, אנחנו לא יודעים. איך כותב הימן? ככל שהמציאות ״כרוכה בגורמים רבים יותר שאת חלקם איננו מסוגלים אפילו לדמיין, כך גדל ביטחוננו שנוכל להשיג את מבוקשנו״.
מה מבוקשנו? כמה שפחות חולים קשים. על זה אין לנו שליטה. מרגע שמתאפשרת הדבקה המונית יש לנו הערכה, על סמך ניסיונם של אחרים, אך אין שליטה. אם יתברר שההערכה שגויה, יהיה מאוחר לתקן. ומה עוד מבוקשנו? כלכלה מתפקדת. גם על זה אין שליטה. הכלכלה יכולה לתפקד עם מאה אלף חולים בבית, היא לא יכולה לתפקד עם מיליון בבית, חלקם מורים (אז הילדים בבית), חלקם נהגי אוטובוס (אז אין דרך להגיע לעבודה), חלקם אחראים על רשתות תקשורת (אז אין מי שיתקן את האינטרנט במשרד). כל אחת שחסרה משפיעה על מעגל מתרחב של עובדים. אין גננת – אין גן – שלושים הורים בבית (ואי אפשר לשלוח לסבתא). אין עורכת דין – מכירת הדירה מתעכבת – הקבלן מחכה – הפועלים בבית.
בנט מקווה שזה יחלוף בתוך כמה שבועות. שוב – זו הערכה סבירה, ותקווה מובנת. שליטה אין לו. הוא ויתר על הניסיון לשלוט במציאות והרכין את ראשו מולה. הוא וממשלתו. האם הייתה להם ברירה אחרת? בכמה דברים קטנים מן הסתם כן, ברוב הדברים הגדולים כנראה שלא. מנהיגים צריכים לדעת מתי לוותר, ולזרום עם המציאות שנכפתה עליהם. במקביל, הם צריכים לשדר עסקים כרגיל. הציבור יודע שאינם בשליטה, אבל לא רוצה שהממשלה תאמר, איבדנו שליטה אין יותר טעם שנתכנס לדיוני סרק. למה שלא תתכנסו? בטח תתכנסו, שתו כוס קפה, החליפו חוות דעת, עשו את עצמכם כמי שמנהלים את המדינה. אנחנו כאן, בתור לבדיקה, נחליט מה לעשות – ואתם כבר תדעו להחליט את מה שהחלטנו.
