בחודש שעבר הוענק לסופר דויד גרוסמן "פרס ארסמוס". הפרס על סך 150 אלף יורו, הוענק לגרוסמן מידי מלך הולנד, כשוועדת הפרס נימקה את הבחירה בו על כך ש"העז לכתוב על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, כמו השטחים הכבושים וחיי המיעוט הפלסטיני בישראל".
אמש (שישי) שודר לראשונה בתוכנית "מגזין שבת" בכאן רשת ב, הנאום שנשא גרוסמן בטקס. אולם לא באנגלית כפי שנשא אותו בפני המלך, אלא בעברית - במיוחד עבור מאזיני כאן רשת ב. הנה הדברים במלואם - ובקולו של חתן פרס ישראל דויד גרוסמן.
האזינו לנאומו של דויד גרוסמן בהענקת "פרס ארסמוס"
"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס בקו 18 בירושלים כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין. המראיין שאל 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד'? ורובינשטיין לא היסס. הוא אמר 'האומנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.
"אני זוכר איך נדהמתי, אפילו הייתי קצת נבוך. בילדותי בשנות ה-50, כשצל העבר עוד ריחף בכבדות מעל הראשים, המילה 'מאושר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא היכרתי אדם אחד בחוג החברים של הוריי, שהיה מעז לטעון ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר.
"כמה שנים אחר כך קראתי את הכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה, ושם בתיקון השני להכרזה קראתי על הזכות לרדוף אחר אושר. וחשבתי אז, קצת בקנאה, על החירות הנועזת הזאת שהאמריקנים הירשו לעצמם. על הזכות לרדוף אחרי האושר.
"נזכרתי בנוסעי האוטובוס של ילדותי. אנשי השכונה שלי, שכונת הפועלים. אנשים קשי יום שסיפור חייהם המר ולפעמים הטראגי, היה חרוט על פניהם בקווים עמוקים. המילה המדהימה הזאת, 'אושר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב ואני בעיני הילד שהייתי היבטתי במטבע הדמיוני וידעתי - אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר. אני רוצה את האושר המיוחד הזה, אני רוצה להיות אמן.
"יותר מ-60 שנה חלפו מאז. האומנות, הכתיבה, הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, באמסטרדם, בארמון איתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה, האושר של מי שמרגיש מובן. גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, זה היה סבל שהייתה לו משמעות. סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלבנטיים לי. הספרות והכתיבה לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק, בעולם עבה ועכור.
"אני אדם חילוני בתכלית, אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחיות ולחוות בו זמנית גם תחושה מחרידה של אין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים, ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלאות החיים, של חיוב שלהם. גם אחרי האסון שקרה לי כאשר משפחתי איבדה במלחמה את בננו אורי, למדתי שהדרך שמאפשרת לי לעמוד בכפילות הזאת, כפילות האין והיש, היא להיות שרוי ככל האפשר בממד של יצירה של אמנות.
"גבירותיי, רבותיי, חברים יקרים. הנושא של 'פרס ארסמוס' השנה הוא 'תיקון עולם'. זה מושג יהודי עתיק בן למעלה מ-2,000 שנה. אינני יודע אם 'ארסמוס' מרוטרדם הכיר את המושג הזה, אבל אין ספק שדרך חייו ואורח חשיבתו היו מכוונים אליו ופעלו ברוחו. המושג 'תיקון עולם' מתאר תו מהותי בזהות היהודית. השאיפה והמחויבות להטיב ולשפר את עולמנו. תחושת אחריות מוסרית, כלפי כל אדם, יהודי ושאינו יהודי, והדאגה גם לצדק חברתי וגם לאיכות הסביבה.
"הלוואי ויכולתי לומר שתוצאות הבחירות האחרונות בישראל מבטאות עמדות כאלה הומניות, שוויוניות, מוסריות. הן לא. ואף על פי כן אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שיש בישראל עדיין אנשים רבים, רבים מאוד, שעבורם הייאוש משינוי אינו אפשרות. שהאפתיה או האסקפיזם הם מותרות שהם אינם יכולים ואינם רוצים להרשות לעצמם. אנחנו כאן וגם אם המפלגה שלנו הובסה, האמונות והערכים שלנו לא נוצחו והם חיוניים כיום יותר מאי פעם.
"אתם אולי מכירים את האנקדוטה על אותו אזרח אמריקני, שבזמן מלחמת ויטנאם היה עומד בכל יום שישי במשך כמה שעות מול הבית הלבן עם שלט מחאה נגד המלחמה. יום אחד ניגש אליו עיתונאי ושאל אותו בחיוך מלגלג - 'אתה באמת חושב שאם תעמוד כאן תשנה את העולם?', 'לשנות את העולם?' התפלא האיש. 'אין לי שום כוונה לשנות את העולם. אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי'. כמי שחי כל ימיו באזור אסון, כלומר במזרח התיכון, אני יודע כמה קל להתפתות לעולם, כלומר לציניות, לאפתיה, לייאוש ומשם קצרה הדרך לפנאטיות דתית, ללאומנות, לפאשיזם.
"כשאני חושב על נשמה חופשית באמת שיכולה להיות לי מופת במאבק בייאוש, אני חושב על האישה היהודייה ההולנדית הנועזת חשופת הרגש שחיה כאן באמסטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה בזמן השואה. אני חושב על אתי הילסום, אשר הלכה מרצונה להיאסר במחנה הריכוז וסטרבורק ובסופו של דבר נרצחה באושוויץ. אתי הילסום, שהצליחה להישאר חופשייה, בת חורין גם בתנאי השעבוד הקשים ביותר ושכל הווייתה הייתה תנועת הנפש נגד כוח הכובד של הייאוש.
"וכך היא כתבה ביומנה: 'הייתי שוכבת בלילות על דרגשי בין נשים ונערות. נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש. נשים שבשעות היום היו אומרות: 'אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע'. בלילות האלה היה לפעמים ממלא אותי רוך עצום והייתי שוכבת ערה ואומרת בלבי: 'מי יתן ואהיה הלב החושב של המחנה. הלב החושב של מחנה ריכוז שלם'.
"כולנו, כל אחד מהיושבים כאן באולם, בארמון, חיים ברגע זה בתנאים טובים ומטיבים בהרבה מאלה שכתבה אתי הילסום את השורות האלה. ובכל זאת כולנו יודעים גם שבכל רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו יאבד לנו החופש ויכתרו אותנו שרירות ועריצות, מחלות הגזענות, הלאומנות, הקנאות. או התנהגות ברברית בריונית כמו זו שמפנה כיום רוסיה כלפי אוקראינה.
"אם יגיע רגע כזה, או דומה לו, אם אי פעם בנסיבות שקשה לשער אותן כעת יתהפך עלינו עולמנו כמו שקורה כיום למיליוני אזרחים אוקראינים לא הרחק מכאן, האם נזכור? האם נהיה מסוגלים לדבוק במרד הפרטי וההירואי הזה? לא להפסיק להיות הלב, הלב המרגיש, הפעור, החשוף וגם לא להפסיק לחשוב? להיות הלב החושב. שוב ושוב, הלב החושב".
