אריה דרעי לא יעמוד לדין, אמרו לי בשנות ה-90 אנשים מודאגים שראו בפעולה את "ילד פלא" החרדי מסתבך בשחיתות שלטונית קשה. זה לא יקרה, היתה רוח דבריהם, שערה משערות ראשו לא תיפול. שאלתי מדוע, והתשובה שקיבלתי: כולם מפחדים ממנו. הוא אדם חזק. הוא מחובר עם אנשים עשירים ונהנה ממטריית הגנה בכנסת ומחוצה לה.
אחד המודאגים האלה, שנשאל איך הגיע לאן שהגיע חובב לקיחת השוחד וטובות ההנאה השיב בערך כך: דרעי בנה לעצמו תוך שנים ספורות צבא גדול של תומכים קנאים ועיתונאים מקורבים שהפכו לעסקנים. הם מגוננים עליו בכל דרך אפשרית. הם מתנהגים כמי שקיבלו על עצמם משימה חשובה: להפוך את השר שסרח לקורבן לעלילות ולשקרים של יריבים פוליטיים; לתפור לו חליפה של קדוש מעונה, להציגו כנרדף על רקע עדתי. לשקר לציבור במצח נחושה.
דרעי היה אז נאשם בקבלת שוחד ובמעשי מרמה, בדומה לבנימין נתניהו כיום. לכן ניסה למלט את עצמו מאימת הדין בכל דרך אפשרית; לכן התחפש לדרייפוס החדש, לכן הוציא את השד העדתי מהבקבוק, לכן התנפל בפראות על כל מי שסירבו למרוח את החשדות נגדו. הוא לא חס על הגופים והאנשים שתרמו להעמדתו לדין ולימים להרשעתו המהדהדת.
הכתובת הראשונה הייתה התקשורת החוקרת שחשפה את מעלליו: אנחנו העיתונאים וידיעות אחרונות שבו התפרסמו כתבות התחקיר עליו ("שלטון הפחד ושלטון הכסף של דרעי") הפכנו למעלילים, לבלתי אמינים, לרודפי חפים מפשע. לא פחות. מודעות ענק בעיתונים, במימון בעלי אמצעים מקורבים, נתנו ביטוי חלקי להליך המושחת הזה.
הכתובת השנייה הייתה מבקרת המדינה, מרים בן פורת ז"ל, שתיארה בדו"ח מיוחד את האופן והצורה שבהם ניסו דרעי ואנשיו להוליך אותה שולל. הדו"ח שלה נחשב לאחד החמורים שנכתב אי פעם במשרדי המבקרת. לכן אנשי דרעי באו איתה חשבון.
בהמשך קמפיין "הוא זכאי" הסתערו אנשי דרעי על חוקרי יאח"ה, שהמליצו על הגשת כתב אישום נגדו, והפכו גם אותם לפושעים. כעבור זמן הסיטו את האש לעבר פרקליטות המדינה ,שבה הוכן כתב האישום ולא פסחו על היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש ועל פרקליטת המדינה, דורית בייניש. הגיע תורם של ראשי הפירמידה להיות מוצגים כתופרי תיקים.
מזכיר לכם משהו?
מזכיר ועוד איך: נתניהו הולך בדרכו של שר הפנים המורשע - המורה הרוחני שלו. אותו סגנון, אותה שיטה, אותם איומים, אותן האשמות על רדיפה, התנכלות, ואכיפה בררנית. אותה התנפלות על עד מדינה זה או אחר; אותו סירוב להיפרד מכיסא השררה עד ששופטי בג"ץ יתערבו – והחמור מכול: אותו ניסיון להלך אימים על נבחרי ציבור בבית המחוקקים – מחוקקים שעולה חשש שלא יסכימו להגן על נתניהו לנצח אחרי שהפך לנאשם בשלושה תיקים חמורים.
ובכל זאת, יש הבדל תהומי בין השניים: נתניהו חובש עדיין את הכובע של ראש ממשלה. הוא עדיין האזרח מספר אחת. הוא המנהיג, הוא השלטון, הוא האיש שתפקידו להגן על שומרי הסף ולא לרדוף אותם. הוא לא אדם פרטי שכללי המשחק שלו אחרים.
הבדל תהומי, אני חוזר ומבהיר, הבדל שאמור היה לגרום לנתניהו להתנהג באופן ממלכתי, אחראי, וציבורי ולהסיק מייד מסקנות אישיות. בדיוק כפי שהוא עצמו דרש מאולמרט לעשות עוד לפני הגשת כתב האישום נגדו.
זה לא קורה. נתניהו החליט להתנהג כאחרון העבריינים. הוא קם על המדינה, מעודד הפגנות נגד מערכת האכיפה, מקדש מלחמה במערכת המשפט, זורע הרס וחורבן היכן שהוא רק יכול.
בעברית פשוטה קוראים למעשה הבלתי נסלח הזה אנרכיה. הנאשם הבכיר במדינה מתנהג כמי שהחליט להשאיר אחריו אדמה חרוכה.
