זה היה ראש השנה. ראש השנה שונה, עם מתיחות מאוד גבוהה, בעיקר בשטחי יהודה ושומרון ועזה - הלהבות כבר היו בשיאן. הפלסטינים יצאו להפגנות, למהומות, היה מתוח מאוד באוויר, ריח אבק השריפה היה בנחיריים של כולם. באותם הימים הייתי כתב "קול ישראל" בצפון.
20 שנה לאינתיפאדה | הימים הראשונים מתוך שידורי רשת ב
ביום שישי, ערב ראש השנה, אני זוכר שיצאתי מהגזרה לכיוון ההורים ברמת השרון כדי לחגוג את החג יחד. יצאתי בצהריים, "בחצי היום", כתבינו דני זקן, נורית קנטי וגיא קוטב מדווחים מהמהומות. האירוע העיקרי של המתח, הר הבית, זקן מדווח ממש תחת אש. הוא מתאר כאוס מוחלט בשידור חי. זו הייתה התגובה הפלסטינית לעלייתו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון, לתחומי ההר, יממה קודם לכן. היה ברור שהחג הזה יהיה אחר לחלוטין.
כל השבת למחרת נמשכו הדיווחים על מתיחות הולכת וגואה בשטחים. בבוקר יום ראשון, יום השבתון השני של ראש השנה, הבנו במערכת החדשות שמשהו עומד להתרחש גם בשטחי הארץ. ועדת המעקב של הרשויות הערביות הכריזה על שביתה כללית, והמתח באוויר היה כל כך נפיץ, שהיה ברור, חייבים להיערך. סיכמתי עם המערכת שאצא מההורים צפונה, ובמקום הראשון שאני נתקל באירוע חריג, שם אני נעצר.
10 שנים לאירועי אוקטובר 2000 | הקולות והזיכרונות מאותו חודש
הדרכים צפונה היו די ריקות. מי שנוסע היום בדרכים, ימי קורונה יכול להבין זאת, אבל אז, אמצע חג, מזג אוויר קייצי-סתווי מדהים, זה היה חריג מאוד. נסעתי בדרך כביש החוף, הוא היה פתוח. פניתי לדרך 65, כביש ואדי ערה. עד צומת ברקאי, צומת משבר הגבול, הדרך הייתה יחסית פתוחה.
מאותה נקודה הייתה נוכחות משטרתית גדולה. אחרי שעברתי את צומת מי עמי, בואך אום אל פחם, הדרך כבר הייתה מלאה במכושלים ומחסומים מאולתרים. אבנים גדולות, צמיגים, הבנתי שלא ניתן להתקדם. החניתי את הרכב בצד הדרך, ומאחר שזיהיתי ידויי אבנים מהרכס שצופה על הכביש, החניתי מצד שמאל, מה שיותר רחוק מהמפגינים. לקחתי את הטייפ, והמיקרופון המתוייג של רשת ב', יצאתי מהאוטו והתחלתי להתקדם רגלית.
הצעירים על הרכס התחילו לנסות לצלוף בי אבנים, והצלחתי להתחמק. חלק מהאבנים ממש שרקו ליד האוזן, הנפתי את המיקרופון של רשת ב', בתקווה שהצעירים יקלטו אותו ויימנעו מלצלוף בי, אבל זה לא קרה. די הופתעתי, הורגלנו בעבר שעיתונאים מוגנים יחסית בסוג כזה של אירועים, אפילו בשטחים. המשכתי להתקדם לצומת, וככל שהתקדמתי מצאתי את פנסי התאורה שכובים על הכביש, סלעים חוסמים את הדרך. בצומת נגלה לעיניי מחזה שכמותו לא ראיתי מעולם. כל צומת אום אל פחם מוקף בעשרות אלפי אנשים. כל העיר בחוץ, מקיפה את הצומת על הרכסים, ובפאתי העיר, עם קריאות קצובות, אנטי ישראליות, קשות. מדי פעם מטר של אבנים הושלח לכיוון הצומת שבו שהה כוח משטרתי שמנסה להשיב את הסדר, ללא כל יכולת להצליח.
המהומות נמשכו שעות ממושכות. על הרכס הצפוני לצומת ובתוך הצומת היו כוחות המשטרה, הן ירו רימוני עשן והלם כדי להבריח את המפגינים שהתפרעו בצומת ובמתחם הכניסה לעיר. עוד אלפים רבים של תושבי העיר היו מכונסים בציפייה דרוכה על הרכסים שעטפו את הצומת מדרום. היינו שם מעט מאוד עיתונאים. פגשתי שם את הקולגה שלי מגלי צה"ל, הדס שטייף. כמוני יצאה שטייף לדרך מביתה בכפר סבא, לכיוון צפון ונעצרה בצומת אום אל פחם, ובדיוק כמוני השאירה את הרכב שלה על הכביש.
היינו שם יחד שעות ממושכות. העימותים נמשכו הרבה מאוד זמן. המפגינים ניסו לצאת לכיוון הצומת, השוטרים ניסו להניס אותם, הם נסוגו מעט לאחור, הכוחות עוזבים וחוזר חלילה. הדס ואני הסתתרנו חלק ניכר מהזמן במסעדת ה"טאבון", שהייתה במרכז הצומת. משם צפינו על המתרחש. באיזשהו שלב הציע בעל המקום לשטייף שהוא יביא לה את הרכב לאזור המסעדה. הוא יצא רגלית וכששב אמר – "אין מה להביא, שרפו לך את הרכב". זו הנקודה שבה החלטתי ללכת לראות מה קורה עם הרכב שלי.
הגעתי אליו ומצאתי אותו. לרגע זה נראה בסדר, אבל מיד הבנתי שלא נותרו לו חלונות, למעט השמשה הקדמית. כל החלונות נופצו. בסוג של סלאלום מורכב נסעתי לכיוון הצומת בין פנסי התאורה שהיו מונחים על הכביש ובין צלפות אבנים. הבאתי את הרכב כשאני יושב על שברי הזכוכית למסעדה, ומשם לקח אותו הבעלים והחנה אותו ליד ביתו.
לקראת שעות הערב ראינו שמספרם של השוטרים הולך ופוחת. מספר המפגינים נותר גדול יחסית, אבל מספרם של השוטרים הולך וקטן. יצאתי מהמסעדה להסתובב קצת, "להריח את השטח", לנסות לדובב את המפגינים. אבל הם היו עויינים כלפיי. מישהו אמר לי, "אתה מסתובב עם ביפר על החגורה, הם חושדים בך שאתה סוכן משטרתי. כדאי לך לחזור למסעדה, יותר בטוח שם". כמה דקות מאוחר יותר קיבלתי טלפון ממפקד משטרת עירון, יקי אזולאי, הוא אומר לי "החלטנו לעזוב את השטח, אתה והדס הישראלים היהודים היחידים בשטח, שימרו על עצמכם". וכך נשארנו שני עיתונאים ישראלים, בתוך המון די גועש, כשהמשטרה מתפנה מהמהקום. כשהתחיל לרדת החושך הבנו שעלינו להתחיל לזוז משם, ובפרט שהוזמנו לתדרוך של מפכ"ל המשטרה יהודה וילק ומי שעתיד להחליף אותו בתפקיד שלמה אהרונישקי, בצומת משמר הגבול.
בעל מסעדת הטאבון לקח אותנו לרכב המנופץ שלי. והוביל אותנו לכיוון כביש 65. הדרך הייתה חסומה, ויצאנו מיציאה צדדית של אום אל פחם, פנינו מערב ודרומה. אבל משום שהדרך הייתה חסומה עלינו על הנתיב הנגדי ונסענו בניגוד לכיוון התנועה כשאנחנו לבדנו בכביש. כל הדרך עשינו סלאלום בין מדורות, וצמיגים בוערים. למרבה המזל, רוב הדרך הייתה ריקה. אבל הרגע הדרמטי היה עוד לפנינו.
בצומת מי עמי זיהינו קבוצה של צעירים שחוסמת את הכביש. היינו צריכים לעבור לנתיב הנגדי כדי להמשיך ולהתקדם. לא ברור למה חיכו שם הצעירים כי איש מלבדנו לא נע על הכביש באותן השעות. כשהגענו, התחלנו להתקדם באופן איטי, והצעירים החלו ליידות על הרכב אבנים, אחת ממש נכנסה דרך החלון ולמרבה המזל לא פגעה בנו, מקלות וקרשים הושלכו על גג הרכב.
כשאני מתקרב לצאת מהצומת ראיתי צעיר עם בלוק בידו, מבטינו הצטלבו, ולפתע הוא השליך את הבלוק היישר על השמשה הקדמית של הרכב. השמשה למרבה המזל לא נשברה, אך נסדקה ורסיסים ממנה התעופפו ברכב ופצעו פצעים שטחיים, אך מדממים את הדס שטייף בכתפיים. שמתי גז, חששתי שאני פוגע במישהו. פגיעה במפגין ברגע כזה עלולה להצית את הגזרה עוד הרבה יותר, ונמלטנו מהמקום. זה היה אחד הרגעים המבהילים בחיי. שניות אחדות לאחר מכן התקשרו מהאולפן. התוכנית "מעבירים לראשון" עם אבי בטלהיים. אני לא ממש זוכר מה אמרתי בשידור הזה, אבל אני רק זוכר שהייתי נרגש מאוד ואני בעיקר זוכר את קצב פעימות הלב, מהירות חזקות.
הגענו לצומת תוך כדי שידור, ושם מצאתי לפתע את אביב סידס, שהיה חייל שלי בטירונות. אני הייתי חובש פלוגתי והוא היה טירון שייטת. הוא היה שם במדים של משמר הגבול. אמרתי לו – "אביב, קח את הדס לאמבולנס שיחטאו לה את הפצעים". בינתיים, חיפשתי את הרכב החלופי שהזמנתי לי במקום המאזדה המנופצת. הדס ואני הגענו לקצה התדרוך של וילק ואהרונישקי. במקום לשאול אותם שאלות, עמדנו אנחנו תחת מתקפת שאלות של כל הקצונה הבכירה של המשטרה ומחוז הצפון.
המהומות נמשכו גם בימים הבאים. למחרת בבוקר אספתי את הדס מביתה וכבר בשבע בבוקר היינו בצומת. רק כשחלפו השעות התאספו המפגינים. היום השני של המהומות, היה קשה. זה היום שהמהומות פשטו גם למקומות נוספים ברחבי הגליל והיו אלימות הרבה יותר. כוחות המשטרה בפיקודו של ניצב אליק רון, ניסו להשתלט על האירועים ולא ממש הצליחו. אחר הצהריים של היום הזה נשמעו גם קולות של ירי. התקשרתי לדוברו של ניצב רון, בועז, שאלתי אותו מה זה, והוא אמר לי שאליק מכוון את הצלפים, אבל אם אני במסעדה לא נשקפת לי סכנה. זה היה כבר בימי המהומות, קציני המשטרה במחוז הצפון לא הסתירו את השימוש בצלפים, סוגייה שהפכה להיות מאוד נפיצה בוועדת החקירה שהוקמה לאחר כמה חודשים. הדרג המדיני האשים את המשטרה בהסתרת המידע על שימוש בצלפים, אלא שאני דיווחתי מהשטח בימים עצמם ובשידור חי שהיה שימוש בצלפים.
זה היה שבוע קשה ונוראי. 13 אזרחים ישראלים, ערבים ויהודי ישראלי אחד נהרגו תוך כדי המהומות. עשרות של אזרחים ושוטרים נפצעו. שנים רבות ייקח לפצע המדמם הזה להגליד – ולא בטוח שהוא אי פעם יחלים באמת. לי זו היתה חוויה קשה במיוחד. חשתי את הביתור של מדינת ישראל לצפון ודרום בשל המהומות, חשתי את האלימות הקשה, זה היה שבוע טראומתי. הוא לא ממש הסתיים.
ביום שישי שככו המהומות, לא חזרתי כבר לאום אל פחם באותו היום, אבל לא עליתי עדיין צפונה. בהתייעצות עם המערכת הוחלט שאשאר ללון בחיפה. לנתי אצל מי שרק באותם השבועות התחלתי לצאת איתה. במהלך השבת קיבלתי דיווחים על מהומות על גדר המערכת בגבול הצפון. זה התחיל בשתולה. עשרות אנשי חיזבאללה הטרידו שם את חיילי צה"ל, ורק מאוחר יותר הובן שזו בעצם פעולת הסחה.
באותה השעה חוליה של אנשי חיזבאללה מבצעת פיגוע מיקוח קשה בגזרת הר דב. עדי אביטן, בני אברהם ועומאר סואעד נחטפים על גדר הגבול לאחר שמטען צד גדול התפוצץ ליד רכב הסיור שלהם. כשזה נודע באותה שבת בצהריים לקחתי את עצמי מחיפה וטסתי לגבול הצפון. בלב חשבתי שעד הערב צה"ל הגדול יחזיר את החיילים החטופים, במסיבת עיתונאים גדולה וחגיגית בפיקוד הצפון. זה לא קרה, מסיבת העיתונאים התקיימה למחרת יום ראשון, ערב יום הכיפורים בחדר התדריכים של חטיבה 769, בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל שאול מופז ואלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי. זה לא היה חגיגי בכלל. לאחר גמר מסיבת העיתונאים פגשנו כמה אנשים מיחידת איתור הנעדרים של צה"ל, מהם כבר הבנו – הסיכוי שחיילינו יחזרו הביתה השלום, נמוך מאוד.
עשרת הימים הללו באוקטובר שברו בי שבר גדול מאוד באמונה במוסדותיה של המדינה. אחרי שהמשטרה לא הצליחה להשתלט על אירועי אוקטובר שהפכו אירועי דמים, גם צה"ל לא הצליח למנוע חטיפה לאחר הנסיגה מלבנון, ולראשונה זה שנים יש לצה"ל חטופים בידי אויב אכזרי, חיזבאללה. ראש השנה הזה ויום הכיפורים אחריו, פתחו שנות דמים איומות של האינתיפאדה השנייה. והותירו אותי עם טראומות כאזרח צעיר, וגם כעיתונאי.
לכביש 65 לקח לי שנים לחזור אחרי אירועי הלילות הללו באוקטובר 2000.
