"ביקשתי כוס מים ולא נתנו לי. התחלתי להילחץ. ארבעה גברים התנפלו עליי. הם הורידו לי את המכנסיים בנוכחות כולם ונתנו לי זריקת הרגעה. באותו הזמן הפסיכיאטרית הוציאה לי צו אשפוז כפוי, שזה אומר שמאותו רגע אני נטולת זכויות בסיסיות". כך מספרת מרים, בחורה צעירה שאושפזה לפני כמה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי – ואת מה שחוותה שם היא לא ציפתה לחוות בסיוטים הכי גדולים שלה. בריאיון לקרן נויבך בתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב היא משתפת בגילוי לב על התקופה בה שהתה במוסד, עליו קיבלה המלצות.
האזינו לריאיון בכאן רשת ב
הצעירה מספרת כי אושפזה עקב תקופה מלחיצה שעברה. "הייתי חשופה להרבה סיפורים ששיתפו אותי בהם, הרבה סיורים על תקיפות מיניות, שגרמו לי להיות בהירתמות-יתר, לנסות לעזור לחברות שעברו דברים כאלה. זה הביא אותי למצב מאוד חרדתי ולצד זה מצב רוח שיש בו סממנים מרוממים של ביטחון עצמי מופרז".
בהמשך היא מספרת על מדיניות תמוהה בבית החולים, לפיה לא מאפשרים למטופלות לקרוא ספרים או לכתוב. "הם החליטו לקחת לי את הספרים שהבאתי לניקוי ראש, מתוך מחשבה שאולי הספרים ימרידו אותי נגד הצוות. היום זה לא מאוד ברור לי. עד היום חלקם לא חזרו אליי. יש ספר אחד שהסתובב במחלקה, 'המתיקות שבשכחה'. יש הרבה בעיות זיכרון שמופיעות במחלקה סביב טיפול תרופתי מופרז וטיפול בנזעי חשמל - לכן זה מצחיק שזה שם הספר. חוץ ממנו, אף אחת לא יכלה לקרוא משהו אחר. למי שהייתה מחברת החרימו לה".
> "אנחנו לא משוגעים": הצצה נדירה למחלקות הילדים הסגורות
איך נראה המוסד? לא מה שניתן לצפות ממוסד טיפולי לבריאות הנפש. "כשאני מגיעה למוסד אני רואה מבנה מוזנח ובנות נפוחות מתרופות ששואלות אותי למה באתי", היא נזכרת. "על הקירות יש ציורים גרפיים אלימים מאוד של מעשיי אונס, משפטים נגד הורים שאנסו, ציורים של בנות תלויות... דברים קשים. ציירו את זה מאושפזות בעבר שהיו במצוקה, ואף אחד לא חשב למחוק את זה כדי לתת לבנות חוויה יותר בטוחה".
מרים מספרת על רגע אחד בו הגיעה לתחנת האחיות לבקש כוס מים – רגע שממנו והלאה הדברים יצאו משליטה. "הם דחו אותי על הסף ולא נתנו לי מים. אני רואה את הבנות במצוקה אומרות לי 'הגעת לגיהינום', אני רואה את מה שהולך על הקירות, שאני כלואה מאחורי סוגר ובריח – ואז אני נכנסת לסטרס. אני מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה 'אם את לא מוציאה אותי מפה אני פוגעת בעצמי'. הייתי כל כך בלחץ וכשהגעתי לא היו לי נטיות אובדניות שום פגישה עצמית
"במקום לבוא ולהניח יד על הכתף, ארבעה גברים התנפלו עליי. הם הורידו לי את המכנסיים בנוכחות כולם ונתנו לי זריקת הרגעה. באותו הזמן הפסיכיאטרית הוציאה לי צו אשפוז כפוי, שזה אומר שמאותו רגע אני נטולת זכויות בסיסיות – ואני זקוקה לעזרה משפטית שתחליט עבורי מתי אני יוצאת מאשפוז".
לצד הכאוס הנפשי אליו נקלעה במחלקה, מרים מספרת על תגובות לוואי חמורות לתרופות שנתנו לה שם. "החוויה הכי טראומתית מהאשפוז קשורה הייתה שיתוק של הלשון. אף אחד לא הסביר לי איזה תרופות נותנים לי ולאיזו מטרה, נתנו לי אותם באלימות קשה ובהשפלה. ביום החמישי לאשפוז, אחרי שנתנו לי כבר זריקה או שתיים, אני מרגישה שאזור הפה משותק. אני מבקשת עזרה, זורקים לי כדור והמצב רק מחמיר. כשהוא מחמיר הרופא אומר שלא יכול להיות שיש תופעות לוואי אחרי כל כך הרבה זמן ואומר שאני פשוט שקרנית ומבקש לשים אותי בחדר בידוד".
את הזמן בחדר הבידוד מתארת מרים במונחים קשים מאוד. "ההכרה שלי מתערפלת כי אני נחנקת ולא יכולה לבלוע רוק. אני לא יודעת מה בדיוק קרה לי שם, אני פשוט מפסיקה לחוות את העולם. כשאני יוצאת משם שולחים אותי לוועדה, באותה וועדה אני לא מדברת - עדיין הלשון שלי. אחרי שבועיים וחצי של גיהינום צרוף משחררים אותי".
מאחורי דלתיים סגורות: המציאות במחלקות לבריאות הנפש | האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
אחרי השחרור, הצעירה מעידה כי הייתה במצב של חוסר תפקוד מוחלט יותר מחצי שנה. "גם כתוצאה מטראומה וגם מהרעלה כימית שלא מאובחנת. לא יכולתי לחשוב והיה לי מאוד קשה לדבר ולתקשר עם העולם. תוך כמה שבועות המצב השתפר פלאים. בהמשך חזרתי לעבוד, ואני מתחילה שירות לאומי עוד חודש וחצי".
תגובת בית החולים הפסיכיאטרי
"החפצים האישיים לא נלקחים כאקט כוחני העומד בזכות עצמו. צוות המחלקה אוסף חפצים כשהם מפוזרים במרחבים ציבוריים על מנת לשמור ולהחזירם למטופלת זו או אחרת לכשתוכל לשמרם. כמו כן, לעיתים נלקחים חפצים אשר עלולים לסכן את המטופלת כמו חפצים חדים סמים וכדומה. התייחסות לעניין הזריקה במחלקת נשים, לא ניתן עוד זריקות על ידי גברים והן לא מבוצעות לעיניי כל. הן ניתנות על ידי אחות בחדר פנימי שמשמר את כבודן של המטופלות לאחר מתן הסבר ומעמד שכנוע.
"אנחנו לא נוקטים בשום אופן בהגבלה כאירוע ענישה ייתכן שיעשה שימוש באמצעי לצורך הגנה על מטופל לאחר שביצע, ניסיונות פגיעה עצמית חוזרים במקרה כזה השימוש באמצעי נועד להגן על חיי המטופל ולא להענישו. כהארת סיום כללית: אנחנו מודעים לקושי באשפוז עצמי, בשל כך מדיניות המחלקה היא לקצר את המשך האשפוז ככל הניתן ולהמשיך את הטיפול כשהוא ניתן ברמת המרפאה".
