פסיכולוגיה לעשירים בלבד

כתבה שלפניכם היא תסכית של הפרק החדש של "חיות כיס" - הפודקאסט של "כאן כלכלי". אתם יכולים להאזין לו פה למטה או באפליקציית הפודקאסטים האהובה עליכם, ואם יותר נוח לכם לקרוא כרגע - גרסת הטקסט לפניכם.

נציגת כללית: "כללית שלום מדברת עמליה לשירותכם".
צליל: "שלום, אני מחפשת פסיכולוגית או פסיכולוג שהם דוברי ערבית, את יכולה לעזור לי בבקשה?".
נציגת כללית: "דוברי ערבית? פסיכולוגים... מה השם שלך?".
צליל: "צליל".
נציגת כללית: "תודה רבה. תל אביב נכון?".
צליל: "כן בבקשה".
נציגת כללית: "בודקת. פסיכולוגים... דוברי ערבית. אממ... כנראה במחוז תל אביב שאין. מה קרוב אלייך? תגידי לי מחוז".
צליל: "יפו?".
נציגת כללית: "יפו זה תל אביב".
צליל: "ביפו אין פסיכולוגים דוברי ערבית?".
נציגת כללית: "אמממ... לא. הנה אני בודקת. לא. מרכז אולי אני בודקת. מרכז גם אין. אין לי. דן, מרכז ובקרבה - אין לי".
צליל: "שרון, שפלה?".
נציגת כללית: "שרון. כן. יש בטייבה, נתניה, באקה גת".
צליל: "הבנתי, אז אם אני רוצה לקבל טיפול בערבית אני צריכה לנסוע עד לבאקה?".
נציגת כללית: "כן".

כאן: "אני רוצה בבקשה פסיכולוג ממוצא אתיופי. דובר אמהרית".
נציגת כללית: "באיזה ישוב, בכפר סבא?".
כאן: "אה, כן".
נציגת כללית: "כפר סבא… בכפר סבא אין. אני בודקת בכל השרון, רק שניה… לא מצאתי. גם בשומרון. אני בודקת במרכז אולי? רק שניה. לא מצאתי פסיכולוג שמדבר אמהרית".
כאן: "אוקיי, אז יש במקום אחר? לא משנה לי איפה עכשיו".
נציגת כללית: "בדקתי את כל הארץ".
כאן: "אין בכלל?".
נציגת כללית: "פסיכולוג שמדבר אמהרית? בכל הארץ לא מצאתי".

חלק 1: אין פסיכולוגים ערבים

צליל: ברוכים הבאים לחיות כיס, הפודקאסט של כאן כלכלי. אני צליל אברהם.

הילה: ואני הילה ויסברג.

צליל: והשבוע בחיות כיס: חיפשנו פסיכולוג.

הילה: פסיכולוג שלא למד בתיכון בליך ברמת גן וגם לא בעירוני ד' בתל אביב.

צליל: פסיכולוגית שלא היתה מש"קית ת"ש או מאבחנת פסיכוטכנית. ערביה. או חרדית. או יוצאת אתיופיה.

הילה: ולא מצאנו. עד שמצאנו אחת. את סארה.

סארה אבו-כף: "בת 41. אמא לשישה ילדים. מרצה וחוקרת בתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון".

הילה: חוץ מכל התארים האלה, סארה היא גם דוקטור לפסיכולוגיה והיא אפילו למדה בהרווארד. לפני כמה שבועות, פגשתי את סארה בבית שלה, בכפר אום בטין בנגב. ובמפגש הזה מה שהדהים אותי במיוחד היה הפער בין תנאי המחיה באום בטין, לבין המעמד המקצועי של סארה.

ד"ר סארה אבו-כף. "זה היה נטל כלכלי מאוד קשה" (צילום: אורן בלנקשטיין)

הילה: הבית שלה, כמו שאר הבתים בכפר, לא מחובר לביוב או לחשמל, והמקרר עובד לסירוגין, כי הגנרטור פשוט לא מספיק. לכן אם קונים בשר לארוחת ערב - חייבים להכין אותו מיד. אחרת הוא מתקלקל. בסלון יש תנור קטן שאמור לחמם את החלל כולו, ובכפר עצמו אין שום דבר. בקושי מכולת קטנה ובית-ספר. ולמרות תנאי הפתיחה הלא ממש פשוטים האלה, סארה עשתה את זה. היא הגיעה רחוק.

הילה: "את הדרך שכן עשית עד להתמחות - איך עשית?".
סארה אבו-כף: "בשנים הראשונות היה ברור מאליו שבעלי ג'אזי הוא עובד קשה והוא זה שמביא לחם הביתה, אני מתוודה. לנו כמשפחה צעירה זה היה נטל כלכלי מאוד קשה. ועבדתי תמיד. הייתי מתרגלת משנה ראשונה בתואר שני. בדוקטורט עבדתי בכמה מקומות".

הילה: לפני 23 שנה, כשסארה החלה ללמוד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות, היא היתה סטודנטית בדואית יחידה מבין 300 סטודנטים. כשהיתה בת 20, ועדיין בתואר ראשון, היא כבר היתה גם אמא לשתי בנות צעירות, דבר שגם הוא היה חריג מאוד בסביבה שבה למדה. סארה תמיד משכה מבטים, אבל עם הזמן, היא פשוט למדה להתעלם. היו לה כישורים יוצאי דופן ונחישות מברזל, וגם איש מברזל שעמד מאחוריה.

עברו יותר מ-20 שנה מאז, אבל במחלקות לפסיכולוגיה בישראל - לא הרבה השתנה.

סארה אבו-כף: "סיימתי לימודי דוקטורט ב-2010. עד היום, הסטודנטים הערבים שסיימו תואר ראשון בפסיכולוגיה ותוארים שניים - אפשר לספור אותם על יד אחת. בדרום, החוסר בפסיכולוגים קליניים דוברי ערבית הוא גדול. הוא ענק".

הילה: בכל הארץ, שבה יש 1.8 מיליון ערבים, יש רק 90 פסיכולוגים קליניים ערבים. 90. ובנגב כולו, יש בין חמישה לעשרה פסיכולוגים. זהו.

צליל: יש בישראל רק 11 פסיכולוגים קליניים חרדים, ואפס פסיכולוגים מומחים יוצאי אתיופיה. חמישה יוצאי אתיופיה עושים התמחות. זאת אומרת - אם אתם יוצאי אתיופיה שחיים בארץ אין לכם סיכוי למצוא פסיכולוג עם אותו רקע כמוכם. וכן, זו בעיה.

חלק 2: למה זה חשוב?

צליל: להעדיף פסיכולוג ערבי זה לא כמו להעדיף מנתח ערבי. דמיינו שאתם עוברים לגור במדינה אחרת, ואתם צריכים פסיכולוג. עוד לפני שתוכלו בכלל להתחיל לדבר על הבעיות שלכם, אתם תצטרכו להסביר לו על ישראל. ואז איך תנסחו את הרגשות שלכם, את מערכות היחסים שלכם, בשפה אחרת? ואם תרצו לדבר על התחושה שלכם במדינה הזרה כמהגרים - איך תעשו את זה מבלי שהוא ייעלב? סביר להניח שתרצו מישהו שיבין את התרבות שממנה אתם באים, עם כל הניואנסים שלה.

הילה: אז מה, יוצא אתיופיה לא יכול לקבל טיפול ממישהו שלא מגיע מאותו הרקע? הוא יכול.
אבל יכול להיות שזה יהיה טיפול פחות טוב. וגם יש סיכוי שיהיה מתח פוליטי בחדר. תתארו לעצמכם מצב שבו המטופל מדבר על גזענות בחברה ואז המטפל נכנס למגננה. בכל השנה הראשונה לטיפול הם יצטרכו לדבר על היחסים ביניהם. זה כל כך מסובך שהרבה אנשים במצב הזה פשוט יוותרו מראש. הם לא יפנו בכלל לעזרה.

צליל: לפי סקירה של משרד הבריאות מ-2017 למשל, יוצאי אתיופיה פונים פחות לטיפול נפשי ומקבלים פחות שיקום פסיכיאטרי מאוכלוסיות אחרות, פער שהמחברים מייחסים לפערי שפה ותרבות. לפי מכון המחקר והמידע של הכנסת, 12% מהמטופלים בבריאות הנפש הם ערבים, הרבה פחות מחלקם באוכלוסיה שהוא 20%.

טלי סמני: "לא אחת אני מקבלת טלפונים של אנשים שרוצים להגיע לטיפול. שמחפשים טיפול ממישהו מהתרבות. כי הם מרגישים שהוא יבין יותר. או אפילו נבוכים לספר…או יגזול המון זמן מהטיפול רק כדי להסביר".

הילה: זו טלי סמני. טלי היא פסיכולוגית קלינית בהתמחות, וממוצא אתיופי. והיא גם מהבודדים בקהילה שלה - בסך הכל חמישה - שהצליחו לסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולהמשיך להתמחות.

טלי סמני: "פעם מישהו אמר לי 'אני לא רוצה מישהו שיתגלח עליי רק כדי להבין את התרבות האתיופית'. אני רוצה מישהי שכבר מבינה. לא רוצה לשלם כסף על להסביר לה".

טלי סמני. יש רק חמישה מתמחים בפסיכולוגיה קלינית מהקהילה האתיופית (צילום: ליאר פז)

צליל: יש מין מחשבה על פסיכולוגים קליניים שהם רק יושבים על הספה ושואלים איפה זה פוגש אתכם ומה זה מזכיר לכם. אבל זה לא נכון. הם מטפלים בבתי חולים ובמרפאות באנשים עם הפרעות אכילה, פגיעות מיניות והלם קרב. הם מטפלים במאושפזים עם מחלות נפש קשות והתקפים פסיכוטיים, ובאנשים שיצאו מאשפוז.

אבל מה קורה כשאין מספיק פסיכולוגים?

סארה אבו-כף: "הרבה פעמים זה ללכת לדרווישים. הגיעו אלי מקרים כשעבדתי בסורוקה של נערות עם איזושהי מצוקה שניסו לחנוק אותן כדי להוציא את השד מהן. הרבה פעמים זה מכות. (יש בנות) שמגיעות לחדרי מיון. כי הן יודעות שניסיונות התאבדות הם הדרך היחידה לקבל מענה. פתאום הן לא צריכות לחכות בתורים של חודשיים-שלושה במערכת הבריאות".

הילה: אז למה חסרים כל כך הרבה פסיכולוגים ממיעוטים? כדי לענות על זה, צריך להבין קודם איך הופכים לפסיכולוגים בישראל.

חלק 3: המסלול

צליל: עכשיו כשאני חושבת על זה, התשובה ללמה אין פסיכולוגים ממגזרים החלשים יותר בישראל, היתה מול העיניים שלי כבר לפני עשר שנים, כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה.

הילה: באמת, למדת פסיכולוגיה?

צליל: סמסטר אחד, ואלה הלימודים המשעממים ביותר שאת יכולה להעלות בדעתך. בכל מקרה, באוניברסיטת חיפה יש הרבה סטודנטים וסטודנטיות ערבים ואתיופים, אבל בשיעורי הפסיכולוגיה לא רואים אותם. היינו צוחקים על כמה שהבנות סביבנו דומות אחת לשנייה. על זה שכולן לובשות את אותו קרדיגן ואותו צעיף, ואיך כולן מש"קיות חינוך ורשג"דיות בצופים. קראנו להן "חרשניות מודיעין" או משהו כזה.

הילה: בעצם כל אלה מלים מצחיקות להומוגניות מעמדית ומגזרית. את ההומוגניות הזו אפשר למצוא בנתונים שקיבלתי לפני כמה שבועות מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:

בתואר הראשון בפסיכולוגיה, 62% מהסטודנטים מגיעים מיישובים אמידים, אשכולות סוציו-אקונומיים 7-10. ישובים כמו תל-אביב, רעננה, כפר-סבא, הרצליה, רחובות, רמת השרון, וגם סביון וכפר שמריהו.

ובתואר השני זה אפילו יותר קיצוני. 71% מהסטודנטים מגיעים מהיישובים האלה.

צליל: אוקיי, סתם שנבין כמה זה נגיד ברפואה?

הילה: חצי מהסטודנטים הם מיישובים אמידים, וזה פחות או יותר גם הייצוג שלהם מכלל הסטודנטים. זאת אומרת, זה לא מקצוע לעשירים.

צליל: ובהנדסה, או משפטים?

הילה: זה די דומה לרפואה.

צליל: אז הסטודנטים לפסיכולוגיה הם כבר בשנה א' הכי עשירים בארץ?

הילה: בדיוק. יש מקצוע אחד בישראל שהוא מקצוע לעשירים, וזה פסיכולוגיה. זה קורה כי כשמיעוטים כבר מגיעים לאקדמיה ויש להם את הנתונים להתקבל למסלול יוקרתי כמו פסיכולוגיה, הם פשוט יעדיפו מקצוע אחר. הם ילמדו רפואה או הנדסת חשמל. או רוקחות. מקצועות שאפשר אשכרה להתפרנס מהם.

חלק 4: מקצוע לעשירים

הילה: "האם באמת מדובר במקצוע לעשירים?".
מרדכי גופמן: "צוחק. כשאני הייתי בלימודים התחושה היתה שזה סוג של מועדון אקסקלוסיבי, שלא כולם יכולים להתקבל לשם".

הילה: זה ד"ר מרדכי גופמן, והוא פסיכולוג קליני חרדי. חוצמזה, הוא מתגורר בירושלים ואב לחמישה ילדים. לפני שמרדכי החליט להיות פסיכולוג, הוא למד בישיבה.

מרדכי גופמן: "אהבתי את הלימודים בישיבה, אבל חשבתי שיש לי עוד חלקים בתוכי שפחות באים לידי ביטוי. כל מה שקשור לנפש האדם מאוד דיבר אלי. זה נראה לי מעבר טבעי לפסיכולוגיה".

הילה: כשמרדכי התחיל ללמוד, באוניברסיטת בר אילן, הוא גילה שהוא הסטודנט החרדי היחיד.

מרדכי גופמן: "זה היה לא פשוט בשבילי. יש תחושה שאתה שונה, זר אפילו. נהניתי ללכת ללימודים. יחד עם זאת התחושה היתה שיש רגל אחד בעולמות מאוד שונים".

ד"ר מרדכי גופמן. היה הסטודנט החרדי היחיד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן (צילום: ליאור פז)

הילה: בשנה א', כשהסטודנטים שלמדו לצדו היו בני 22, מרדכי כבר גירד את גיל ה-30. כעבור 10 שנים, כשסיים את הלימודים, הוא היה כמעט בין 40.

זה ללא ספק מסלול ארוך, אבל זה לא המסלול הארוך היחיד באקדמיה. גם לימודי רפואה ארוכים וקשים. גם לימודי אדריכלות. אז מה בעצם ההבדל בין פסיכולוגיה לבין כל מסלול אחר?

צליל: ההבדל הוא שפסיכולוגיה זה כמו קורס טיס. אתה צריך להמשיך להתקבל כל הזמן. לתואר שני, להתמחות, ולחלק השני של ההתמחות. זה שהתחלת ממש לא אומר שתסיים. זה בניגוד לרפואה למשל - שם אם התקבלת רוב הסיכויים שתהיה רופא.

הילה: אוקיי, אז איך בעצם נראה המסלול הזה? מהם השלבים?

צליל: התואר הראשון בפסיכולוגיה ידוע בזה שהוא מאוד תחרותי. במחזור שלי למשל פתחנו חשבון ג'ימייל משותף לכל הסטודנטים כדי לשתף בו סיכומים ומישהו שינה את הסיסמה ונעל את כל הסיכומים רק לעצמו.

ובגלל שיש כזה מאבק על המקומות הספורים של התואר השני, כבר בתואר הראשון התחרות היא פשוט מטורפת. תביני, פעם רק כדי להגיע לראיון הקבלה לתואר השני בפסיכולוגיה היה צריך לסיים תואר ראשון עם ממוצע 90. אבל אז כולם הצליחו לקבל ממוצע 90, אז המציאו עוד שלב - המתאם. זה כמו מבחן פסיכומטרי באנגלית שמיועד רק לתואר שני בפסיכולוגיה.

הילה: טוב, ונניח התקבלתי לתואר שני האקסקלוסיבי. מה קורה אז? אפשר לעבוד תוך כדי?

צליל: זה מאוד קשה, כי זה תואר שבו לומדים יום-יום, חמישה ימים בשבוע. כבר בלימודים לתואר השני הסטודנטים מטפלים. ואז, אחרי התואר השני, מגיעה ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. רק אחרי שמסיימים אותה אפשר לגשת למבחן ולקבל רישיון לטפל. וזה המקום שבו המון פסיכולוגים נושרים. הם הגיעו עד לכאן, ודווקא בנקודה הזו הם מרימים ידיים. מרדכי הצליח להחזיק מעמד. אבל גם הוא מודה שלא היה לו מושג למה הוא נכנס.

מרדכי גופמן: "לא ידעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. זו ויה דלרוזה עד שמגיעים לקו הסיום. כשהתחלתי את הלימודים הייתי בן 29 עם שלושה ילדים. מהרגע הראשון זה לא פשוט מבחינה כלכלית כי צריך לפרנס את המשפחה. בלי תמיכה מבן או בת זוג שמפרנס זה בלתי אפשרי".

הילה: בניגוד למרדכי, טלי היתה צריכה למצוא דרך אחרת לשרוד את המסלול.

הילה: "איך עושים את זה?".
טלי סמני: "זו שאלה טובה, אין לי מושג איך עשיתי את זה. עבדתי תמיד בכמה עבודות במקביל. לא יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד. זה יצר עומס ונטל. היכולת שלי להעמיק בזמן הלימודים כמו החברים שלי... היא לא היתה".

צליל: התמחות בפסיכולוגיה נמשכת ארבע שנים: שלוש שנים התמחות במרפאה, ועוד שנה התמחות בבית חולים, עם מאושפזים. כדי בכלל להתחיל את התהליך הזהו צריך להמתין שתתפנה התמחות - המתנה שכרגע עומדת על כשלוש שנים.

דנה: "אני מחפשת התמחות מ-2013. מתחילת 2014 אני ברשימות ההמתנה. יותר משלוש שנים, ארבע וחצי שנים".

צליל: דנה היא דוגמה טיפוסית כזו לפסיכולוגית שנשרה.

היום דנה בת 31. בשנים שעברו מאז שסיימה את התואר החיים שלה השתנו.

דנה:"באיזשהו שלב, אחרי ארבע שנים, התקבלתי להתמחות במקום מאוד טוב, במרכז הארץ. היא אמרה לי בראיון, את יודעת שזה יותר מחצי משרה. אמרתי לה - אני יודעת שכותבים דו"חות. היא אמרה - לא, צריך להיות נוכחים יותר מ-50%.
הבנתי שאני ניצבת מול 75% בשכר של 2,500 שקלים בחודש. כולנו בתחום יודעים שזה ככה. זה הפתיע שזה נאמר בצורה כל כך מפורשת בראיון. אני באותו זמן רק רציתי להתקבל להתמחות ואמרתי כן זה ברור לי ובסדר. רק לצאת מההמתנה. אבל אז, שבוע-שבועיים אחרי זה, הבנתי שאני בהריון ושאני לא אוכל גם להיות בהריון וגם לעבוד ב-75% משרה וגם לעבוד בעוד חצי משרה כדי להתפרנס כמו שצריך, כי מי בעצם יכול לחיות מ-2,500 שקלים בחודש? ההריון היה מאוד יקר לי ולא התכוונתי להתיש את עצמי ברמה כזאת. כשאתה בן 20 וקצת אתה אומר יאללה ברבאק, אני אקרע את עצמי ואעשה את זה".

הילה: והנה המכשול האחרון: פסיכולוג בהתמחות קלינית, שנמשכת ארבע שנים, מרוויח בין 2,800 ל-3,200 שקל בחודש. וזהו. לכאורה - לחצי משרה. בפועל, הרבה יותר.

צליל: היום דנה עובדת בהייטק.

הילה: ואם זה המצב של דנה, תארו לעצמכם מה קורה לאנשים שמגיעים מרקעים הרבה יותר חלשים כלכלית. סארה, מרדכי וטלי הם היוצאים מהכלל. בזכות כישרון והתמדה יוצאי דופן, וגם תמיכה כלכלית, הם הצליחו איכשהו לעשות את זה. אבל הרוב, הם בכלל לא מעזים להתחיל.

האמת היא, שאפילו סארה - עם פוסט-דוקטורט מהרווארד - לא הצליחה לסיים את ההתמחות שלה.

צליל: אפילו בוגרת הרווארד לא מספיק טובה למערכת הבריאות הישראלית. אלה האנשים שהמערכת מרשה לעצמם פשוט לוותר עליהם.

סארה אבו-כף: "את ההתמחות הקלינית לא סיימתי. עשיתי שישה חודשים ואז קיבלתי את ההזדמנות לנסוע לפוסט דוקטורט בהרווארד. ואז באמת...לא קידמתי את זה".
הילה: "אנשים מוותרים לאורך הדרך?".
סארה אבו-כף: "החסם הכלכלי מונע מאנשים להיכנס. כשהם כבר נכנסים, הרבה פעמים החסם הכלכלי מונע מהם לסיים תואר ראשון. אני למשל קיבלתי הצעות כבר בתואר ראשון לעבוד כיועצת בבתי ספר. היום אני רואה המון סטודנטים מתפתים לקבל קצת כסף מהצד והם לא מסיימים את התואר".

צליל: וככה מסתיים מסלול הכשרה מקצועית שנמשך 13 שנה ברוטו ללא אפשרות להתפרנס.
אנחנו עוסקים הרבה בשוק העבודה ויש הרבה התמחויות קשות ובעייתיות וסטז'ים מטרטרים - אבל אין עוד מסלול כזה שנמשך כל כך הרבה זמן ומשלם כל כך מעט.

ואז ההתמחות נגמרת, והשכר - פשוט נשאר אותו דבר. פסיכולוג מומחה במגזר הציבורי בלי ניסיון מקבל 3,200 שקל לחצי משרה. כמו מתמחה.

הילה: ואחר כך?

צליל: הנה תראי, זאת מערכת של סימולציית שכר לפסיכולוגים. נגיד פסיכולוגית עם שנה אחת ניסיון, משרה מלאה - אין כמעט משרות מלאות - זה יוצא 6,900 שקל לחודש. 37 שקלים לשעה.
הגיע אלינו תלוש של דוקטור עם חמש שנות ניסיון שמקבל 3,662 שקל לחצי משרה.
אחרי 20 שנה ותק זה יכול להגיע ל-13 אלף שקל בחודש למשרה מלאה, אבל הרבה אנשים לא מחכים 20 שנה.

ערן כץ: "אחרי כל כך הרבה שנים של למידה והתנסות מקצועית השכר הוא בסופו של דבר מאוד לא מתגמל. וזה מאוד קשה בשלב הזה של החיים להחזיק בעבודה שהיא מאוד מתגמלת רגשית ומקצועית אבל ממש לא מתגמלת כלכלית".

הילה: וככה בסופו של דבר אנחנו מגיעים לקליניקה. שני אנשים יושבים אחד מול השני במסגרת פרטית, בחדר שלרוב לא יהיו בו לא ערבים, לא חרדים ולא יוצאי אתיופיה מאף אחד מהצדדים - לא של המטפל ולא של המטופל. כשהשכר במגזר הציבורי כל כך נמוך, פסיכולוגיה נשארת מקצוע שבו אנשים בעלי אמצעים, שיכולים להרשות לעצמם ללמוד אותו, מטפלים באנשים בעלי אמצעים, שיכולים להרשות לעצמם לשלם. כל השאר נשארים בחוץ.

הילה: "מהן ההשלכות של המצב הזה?".
טלי סמני: "השלכות עלולות להיות מאוד קשות. אחת, כי אם לא מצליחים להתפרנס בשירות הציבורי כמו שצריך, אז עם כל הערכיות והרצון להעניק שירות ציבורי טוב, אנשים טובים יידחקו החוצה ואז האוכלוסיה יכולה לקבל שירות פחות איכותי. שתיים, אנחנו עלולים להסתכן בלשמור על המקצוע הזה מאוד אליטיסטי, מאוד לבן. מאוד לא מגוון. ואז האוכלוסיות שצורכות את השירות, בייחוד בשירות הציבורי, הן המוחלשות יותר שהן לרוב המגוונות יותר. אם אני לא מציעה להן שירות איכותי - מה עשינו בזה?".

פרק 5: אז מה אפשר לעשות?

צליל: הדיון הזה הוא לא דיון על כמה שטיפול פסיכולוגי זה חשוב. את השלב הזה כבר עברנו, זה נגמר. טיפול פסיכולוגי הוא היום חלק מחוק ביטוח בריאות ממלכתי ואם אתם חברים בקופת חולים ואתם במצוקה נפשית מגיע לכם לקבל טיפול בחינם, ממש כמו כל טיפול רפואי אחר. השינוי התרבותי כבר נעשה, המדינה הכירה בכך, אבל זה פשוט לא קורה בשטח. ההמתנה לטיפול פסיכולוגי בפריפריה נמשכת בין חצי שנה לשנה. אין מספיק פסיכולוגים קליניים במגזר הציבורי. ובטח שאין מספיק ממיעוטים.

הילה: ויש כמה דברים ממש פשוטים שאפשר לעשות כדי לפתור את זה. למשל: במקום שההתמחות תימשך ארבע שנים בחצי משרה תמורת 3,000 שקל - להפוך אותה לשנתיים במשרה מלאה, תמורת 6,000 שקל. אלה כבר תנאים הרבה יותר סבירים. ואפשר גם להפוך את לימודי הפסיכולוגיה ללימודים רציפים של שש שנים, שיכללו תואר ראשון ושני, בדומה לרפואה.

אז בעצם, אם יש פתרונות, איך זה ששום דבר לא קורה? מה העמדה של משרד הבריאות לגבי כל זה?

צליל: במשרד הבריאות מסרבים כבר הרבה זמן לכל הבקשות שלנו להתראיין בנושא. בעיקרון יש פה שתי בעיות: אחת זה המבנה של ההתמחות והאורך שלה והשנייה זה השכר, ומשרד הבריאות אחראי בעיקר לנושא הראשון. אחת הסיבות שהמבנה כל כך עקום זה איזשהו כיפוף ידיים בין משרד הבריאות לקופות החולים. כדי להעסיק יותר מתמחים, קופות החולים רוצות לקבל עוד תקציב ממשרד הבריאות. משרד הבריאות אומר שהוא כבר מתקצב את נושא בריאות הנפש ב-2 מיליארד שקל בשנה ושקופות החולים משתמשות בתקציב הזה לדברים אחרים. כרגע אחד הדברים שהוא עושה כדי לצמצם את התור זה להמליץ לצעירים לא ללמוד פסיכולוגיה קלינית, אלא אם כן הם אתיופים, ערבים וחרדים, שבהם יש מחסור.

העניין של השכר הוא קצת שונה. זה קשור בגדול לזה שההסתדרות היא ארגון לא דמוקרטי. זה אומר שאם אתם מאוגדים בהסתדרות - אבי ניסנקורן יכול לחתום על הסכם קיבוצי שקובע מה יהיו תנאי העבודה שלכם. גם אם אתם נגד ההסכם, וגם אם כל העובדים האחרים במקום העבודה שלכם נגד ההסכם, וגם אם הוועד שלכם נגד ההסכם. אם אין לכם הרבה כוח בהסתדרות, ההסתדרות יכולה להחליט שהתנאים שקיבלתם מספיק טובים ולחתום בשמכם. וזה בגדול מה שקרה לפסיכולוגים במשך הרבה שנים. עד כדי כך, שב-2013 הם הפגינו נגד ההסתדרות - נגד הארגון המקצועי שלהם עצמם - בדרישה שתילחם עבורם.

השנה כשיפתחו הסכמי השכר, הם מתכוונים לבקש תוספת של 50%.

הילה: המצב הזה הוא לא גזרה משמים. פעם טבלאות השכר של המורים גם נראו ככה וזה השתנה. יש להם איגוד חזק ויש להם שאלטר שאפשר להוריד, ולמדינה בסופו של דבר אכפת שיהיה כאן חינוך איכותי. כשמדובר בטיפול פסיכולוגי נראה שאכפת לה הרבה פחות.

וזהו. ככה מגיעים למצב שבו בתואר השני בפסיכולוגיה קלינית הסטודנטים הם העשירים ביותר, יותר מכל תואר אחר. וזה רע למקצוע, ורע לנו, כחברה.

את מילות הסיום של הפרק הזה, נשאיר לסארה.

סארה אבו-כף: "בינתיים החזקים שורדים. החזקים נעשים פסיכולוגים קליניים. החזקים מרשים לעצמם להיות בתקופת התמחות ארבע שנים. מה עם אנשים שיגיעו מאוכלוסיות חלשות ומוחלשות וירצו לחזור לטפל בקבוצות שלהם?".

הילה: אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט של כאן כלכלי. אם יש לכם מה להגיד על פסיכולוגיה ציבורית, על נגישות לשירותי בריאות או שאתם רוצים לשתף אותנו ברעיון שיש לכם לפרק - אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה חיות כיס בפייסבוק ולעשות לייק לעמוד שלנו כאן כלכלי.

צליל: תודה רבה למפיק והעורך שלנו רום אטיק ולאסף רפפורט על ההקלטה ועל עריכת הסאונד. תודה גם לרינה צין, תודה רבה הילה ויסברג.

הילה: תודה צליל אברהם.

צליל: ותודה רבה לכם.