בפרויקט מיוחד של כאן חדשות ברשת ב' לקראת ציון שלוש שנים לטבח, "7 שאלות באוקטובר", ענתה היום (שני) מיכל יניב, לשעבר ראש אגף במטה לביטחון לאומי, על השאלה למה העולם לא מאמין שהיו פגיעות מיניות מצד מחבלי חמאס בטבח 7 באוקטובר. יניב, שיזמה את הקמת הצוות הלאומי שעסק באלימות המינית ב-7 באוקטובר ובשבי, סיפרה על הקושי להוכיח לעולם את היקף הפגיעות, ועל המאמץ המדיני מאחורי הקלעים.
"היה צריך לנסות ולשכנע את העולם שהיה כאן באירוע שימוש באלימות מינית כנשק מלחמה, מה שאומר שחמאס ביצע פשעים נגד האנושות; וזה היה תהליך מאוד מאוד ארוך, כי ככל שעבר הזמן התגלו יותר ויותר עדויות", סיפרה. היא תיארה שלושה שלבים שבהם זוהו פגיעות: במהלך מתקפת 7 באוקטובר, ש"שם באופן שיטתי בוצעה אלימות מינית קשה מאוד ברמות שונות", בעת העברת החטופים לרצועת עזה, ובמהלך השבי.
יניב הסבירה כי אחת הסיבות לכך שלקח זמן להבין את ממדי האירוע הייתה שגם אנשי המקצוע בישראל התקשו בתחילה לזהות שמדובר בתופעה רחבה: "גם אנשי הביטחון שלקחו חלק באירוע, גם האנשים שהגיעו לשטח ונתנו מענה, אנשי הרפואה, אנשי הדת, אנשי הקבורה - כי קרה כאן משהו שלא קרה לנו במדינת ישראל, וגם לא בהיסטוריה של העם היהודי בעוצמות האלה וברמות האלה, ולקח הרבה מאוד זמן להבין את האירוע".
גם בחודשים הראשונים לאחר הטבח, סיפרה, חוקרי שב"כ שחקרו מחבלי נוח'בה העלו אפשרות שמדובר באירועים נקודתיים או במעשים שביצעו אזרחים מעזה שחדרו לישראל אחרי מחבלי חמאס. רק בהמשך, עם הצטברות החומרים והעדויות, התגבשה לדבריה ההבנה כי "היה פה משהו אחר".
מחבלי הנוח'בה שנתפסו היו מוכנים להודות בהכול - מלבד באלימות המינית
"אני הייתי דוברת שב"כ כמעט 17 שנה, ולאורך כל האינתיפאדה השנייה הכרתי את כל פיגועי הטרור של הפלסטינים נגד אזרחי מדינת ישראל. מעולם לא ראינו שימוש שיטתי באלימות מינית. היו אירועים מאוד ספורדיים, אבל בטח לא באופן שבו זה נעשה", הוסיפה יניב.
"להבנתנו זה אירוע שנלמד מדאעש. כי אם אתה מסתכל אחורנית, אתה רואה שהייתה יציאה מאוד גדולה של פעילי חמאס מרצועת עזה לסוריה, בטח אחרי 'צוק איתן', אחרי 2014", סיפרה. "ואחד הדברים שראו שם זה שברגע שאתה כובש שטח - השטח הוא שלך, הנכסים הם שלך, ואתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה. וחלק מזה זה באמת לראות את האישה ככזו, וכמובן לצרף לתוך זה את כל סוגיית הביזוי וההשפלה שזה חלק מזה".
עוד סיפרה יניב כי קהל היעד של הצוות הלאומי לא היה רק מקבלי ההחלטות בעולם - אלא גם חמאס. "ראינו שלאורך כמעט כל השנה הראשונה של החקירה, מחבלי הנוח'בה שנתפסו בידי ישראל היו מוכנים להודות בדברים הכי מזעזעים שהם עשו, אבל כשזה הגיע לאלימות מינית - הם לא רצו להודות בזה. הייתה הכחשה מאוד מאוד גדולה שלהם".
לדברי יניב, הקושי לא היה רק באיסוף ובהבנת המידע בישראל - אלא גם ביחס שנתקלו בו מצד ארגוני הנשים בעולם. "הציפייה הייתה שהארגונים יקחו חלק ויזעקו את הקול של הצד הישראלי". היא הוסיפה כי בעיניה היחס בעולם אינו ייחודי לישראל: "בעולם יש איזשהו סוג של צביעות של 'בואו נשים את זה במגרש האחורי של העולם, ואנחנו לא רוצים לראות ולהסתכל', כי זה מעיד משהו על העולם המודרני שבכלל מאפשר התנהלות כזאת".
"המטרה שלנו הייתה להביא פרלמנטים ומומחים בעולם, לחשוף בפניהם חומרים מודיעיניים שמדינת ישראל לא רצתה לחשוף ולא יכלה לחשוף בגלוי, כדי לנסות ולהפעיל לחץ לשחרור החטופים" סיפרה יניב. "מבחינתי ברגע שחטופים וחטופות חזרו - הסיפור הוא שלהם. אני חושבת שהייתה להם במה מאוד גדולה לעשות את זה בעצמם, כי זה הסיפור שלהם".
לשיטתה של יניב, הדרך להמשיך ולבסס בעולם את מה שאירע עוברת גם בהליך המשפטי בישראל. "אני חושבת שהדבר הראשון והמתחייב הוא שמדינת ישראל תעמיד את מי שנמצא אצלה במתקנים לדין על פשעי מלחמה, וכן תכניס סעיפי אישום של אלימות מינית לראשונה".
"זה חלק מהדרך של העולם להאמין לנו. להמשיך וליצור דה-לגיטימציה נגד חמאס בעולם, לפגוע לו במימון, ולהדהד את הסיפורים האלה לאורך שנים. זה משהו שבעיניי הבנות שלי, נכדים, נכדות - כולם צריכים לזכור. לא בכדי פעילי חמאס מנסים להתנער מזה, הם מבינים את החשיבות של פשעי מלחמה ואלימות מינית. אנחנו כציבור חייבים לזכור לעולם ולתת תמיכה לכל מי שעבר את זה, לעזור להן ולהם לספר את הסיפור, כמובן בקצב שלהם, במקומות הראויים".
