אבירם אטיאס וגיא זקן, לוחמי מילואים שאובחנו כפוסט טראומטיים, נלחמו יחד בעזה כתף אל כתף עם אלירן מזרחי, ששם קץ לחייו. השניים, התראיינו היום (ראשון) בתוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך בכאן רשת ב ואמרו: "הוא דימם לנו מול העיניים, זה דימום שלא רואים".
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
> רשימת שמות החטופים בעזה - והמשוחררים
אבירם, בן 46, שבוחר למרות זאת להתנדב למילואים - סיפר על חברו אלירן: "הלכנו כברת דרך ארוכה, בפעם הראשונה שהוא הגיע לפלוגה ב-2006 נפשנו נקשרה. אלירן היה מאוד משמעותי בחיים שלנו, חבר, אח ושותף. עברנו יחד את המסע הזה של ההכרה בנו כנפגעי פוסט טראומה. חיינו את זה ביום-יום, בשיחות נפש אחד עם השני".
מלא גופות, וחיילים שנהרגים לידך ונפצעים או מתפוצצים
גיא סיפר בכאב על המראות הקשים בקרבות: "יש מלא גיבורי ישראל בכל תקרית, בכל פיגוע, בכל מבצע שהיה, אבל תמיד זה נגמר אחרי יום יומיים או שבוע שבועיים. כמות ההרוגים, הנפגעים והחטופים שיש לנו עכשיו – לא היה בחיים דבר כזה. כמויות של תקריות בקרב, זה לא מחבל אחד, שניים, עשר או עשרים זה עשרות רבות אם לא מאות. הוא הוסיף: "מלא גופות, וחיילים שנהרגים לידך ונפצעים או מתפוצצים. אין דבר שאתה לא רואה, יש את המסוק האכזר הזה שאני כבר לא יכול לראות מרוב ההרוגים והפצועים שהעלנו לשם".
ההכרה בהם כפוסט טראומטיים לא קרתה מיד, אבירם תיאר: "אתה נמצא במלחמה אינטנסיבית ויוצא החוצה לרענונים של יום יומיים ולא חושב על כל דבר הזה כי אתה יודע שאתה תכף נכנס שוב. חודש לפני הסוף המ"פ שלי שם לב שמשהו אצלי לא כשורה. כשחזרתי הביתה פתאום הלילות השתנו, פתאום מצב הרוח השתנה, אבל הכל ברמה קיצונית. פתאום אתה קם בלילה וצועק ואשתך לא מבינה. אתה בסיטואציות הזויות עם עצמך, בכעסים אדירים על הכל – אתה כועס על המדינה, על המפקדים, על עצמך, כעסים לא הגיוניים".
הפחד הכי גדול שלנו זה שמישהו מאיתנו יעשה לעצמו משהו
"זה כאב שהוא נפשי אבל זה כאב פיזי, הגוף כואב לנו - זה לסתות שננעלות, זה לגרד את עצמך מכאבים וללכת בבית הלוך וחזור", הוסיף אבירם. גיא תיאר את הקושי בחזרה לשגרה: "הכול נראה לא הגיוני. אתה הולך למלחמת קיום של המדינה שלך ואתה פתאום יוצא ממלחמה מטורפת של 40 יום ורואה שהכול זורם ואנשים יושבים בברים. הכול בסדר כי אנשים צריכים להמשיך לחיות, אבל בראש זה לא נתפס".
עוד אמר גיא: "אתה שומע צפירות וקללות בכבישים ואתה הולך לסופר ופתאום שומע הרבה ערבית ואתה לא מבין איפה אתה נמצא. אתה מגיע הביתה ואתה לא מבין למה אין לך סבלנות לילדים, לא בא לי לשבת עם האישה או חברים מהשכונה – רק חברים מהפלוגה".
אבירם הדגיש בכאב: "אלירן השאיר לנו סוג של צוואה לא כתובה, הקושי שלנו כנפגעי הלם קרב זה להיחשף. אלמלא אלירן אני וגיא היינו בשלנו וכל היום היינו מתקשרים אחד לשני ואומרים 'שמור על עצמך'. הפחד הכי גדול שלנו זה שמישהו מאיתנו יעשה לעצמו משהו, אנחנו לא נעמוד בזה".
השניים הסבירו כי הם זקוקים למעטפת רחבה מהמדינה: "אנחנו רוצים להרגיש שהמערכת בשבילנו ולא מתישים אותנו. הפעולות הקטנות של היום-יום מקשות עלינו", אמר אבירם. גיא הוסיף: "מתקשרים אליי הרבה נכים שמדברים איתי על דבר פשוט - כלבים. למדינה אין מספיק כלבים, שזה מה שיכול לעטוף אותנו, כלב זה דבר בסיסי. צריך להקשיב לנו".
