ואז, ב-2009, נתניהו נבחר. ובאותו הרגע, השעון נעצר מבחינת ההנהגה הפלסטינית שיובאה לכאן עם אוסלו. כבר למן הרגע הראשון נפל ברמאללה האסימון שמה שהיה, לא יהיה עוד.
במשך שנים עד אז, הם הורגלו במציאות שבה ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה בישראל – החל מיצחק רבין, עבור באהוד ברק וכלה באהוד אולמרט – מוכן לתת להם עוד קצת, לעשות עוד צעד קטן לקראתם, לתת עוד אינצ' פה, להפגין עוד גמישות שם. אפילו אריאל שרון הפתיע ונסוג מגוש קטיף ורצועת עזה.
המשבש - מנצח: מדיניות הביטחון של נתניהו בין עזה לאיראן | רועי שרון
מר כלכלה? נתניהו לא עשה הרבה כדי לתחזק את המוניטין משנותיו באוצר | שאול אמסטרדמסקי
חברויות חדשות, תככים ישנים: איך השפיע נתניהו על יחסינו עם העולם הערבי? | רועי קייס
מאיראן ועד הסיפוח: איך תיזכר מורשתו המדינית של נתניהו? | גילי כהן
מהגנה להתקפה: כך הפך נתניהו למבקר מערכת אכיפת החוק | תמר אלמוג
הפלסטינים פיתחו תיאבון שיטתי ואינסופי ל"ראש הממשלה הבא בתור" בישראל, הוא בוודאי יבוא אליהם עם הצעה מפתה יותר מקודמו. אם הקודם היה מוכן לתת להם 80% משטחי הגדה, הבא בתור ייתן להם 90%, ועוד קצת סבלנות ותגיע גם ההצעה ל-94% מהשטח. גם ציפי לבני, לטענת מקורות פלסטיניים לפחות, לחשה על אוזניהם שלא כדאי להם לחתום עם אולמרט, הוא עוד רגע הולך, שימתינו קצת, כי אוטוטו היא תחליף אותו בתפקיד ראש הממשלה, ואיתה יהיה אפשר לסגור דיל. ואז, ב-2009, קרא הבלתי מתוכנן מבחינתם: לבני לא התמנתה לתפקיד, אלא נתניהו, והתהליך שינה כיוון.
מופע של איש אחד | האזינו להסכת עוד יום
כבר למן הרגע הראשון ברמאללה הבינו שמנתניהו הם לעולם לא יקבלו את מה שאולמרט כבר היה מוכן לתת להם בתהליך אנאפוליס, והם סירבו לקחת. אז גם התחדדה אצלם ההבנה שאין למעשה טעם ותוחלת במשא ומתן בילטרלי עם ממשלת ישראל בהנהגת נתניהו. למראית עין, הם אמנם נתנו צ'אנס לשיחות עם ישראל בשנות הקמבק הראשונות של נתניהו, בעיקר כדי שלא יאשימו אותם בטרפוד הסיכוי להסדר מדיני במסגרת ה-blame game המוכר והידוע, אז תחת ממשל אובמה בבית הלבן. אך בסתר ליבם הם האמינו שמנתניהו לא תבוא הישועה. לא הוא יהיה זה שיעניק להם את המדינה הפלסטינית, בטח לא מדינה בפרמטרים שהם מייחלים לה.
זו גם הסיבה שיחסית די מהר נפלה ברמאללה ההחלטה לזנוח את הערוץ הבילטרלי ולהעדיף על פניו את דרך בינאום הסכסוך, קרי הפיכתו לבינלאומי: לגרור את האו"ם והקהילה הבינלאומית לקחת בעלות על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדי שהעולם ילחץ על ישראל ויכפה עליה פתרון מדיני שיעלה בקנה אחד עם דרישות ההנהגה ברמאללה. לכן, כבר בשנתיים הראשונות לקמבק של נתניהו, אבו מאזן החל לפנות לאו"ם, עד שלבסוף, ב-2012, הוא שדרג את מעמד הפלסטינים שם ממשקיפה ל"מדינה שאינה חברה" באו"ם. מדינה בפועל, כידוע, לא יצא לו מזה.
לא היו הרבה שעות משא ומתן מדיני רציני בין ישראל של נתניהו לבין רמאללה של אבו מאזן. אחת הפגישות שנחרתה אצל הפלסטינים היטב נערכה בעשור הקודם, בין שליחו המיוחד של נתניהו יצחק מולכו לבין שני אנשי צוות המשא ומתן הפלסטיני סאיב עריקאת (אללה ירחמו) ומוחמד שתאייה, כיום ראש הממשלה הפלסטיני. שניהם שמעו ממולכו אמירה חד משמעית לגבי עתיד בקעת הירדן בכל הסדר מדיני עתידי. "יש לכם שתי אופציות", אמר להם מולכו, לפי עדות שניהם באוזניי בשעתו, "או שתתנו לנו אותה, או שניקח אותה בעצמנו".
המשפט הזה היווה בעבורם את הסיפור כולו והדהד שם עוד שנים קדימה. הם הפנימו שהגישה החדשה תחת נתניהו היא שאין יותר משא ומתן של תן וקח, אלא תכתיבים אדנותיים, שיורדים היישר מבלפור ומותירים אותם עם אופציה אחת: take it or leave it. אין מרחב גדול לדיונים ופלפולים. וגם לא באמת מציעים להם מדינה.
הלוא כשאתה בא למכור רכב, ובמעמד המכירה אתה מודיע לקונה שהמושב האחורי נשאר בבעלותך, וכך הגלגלים הקדמיים, וגם אתה משאיר אצלך מפתח רזרבי, וכמובן שומר לעצמך את הזכות לשבת ליד הנהג בכל עת שנבחר, אתה לא באמת מוכר רכב. אתה מוכר חתול בשק. והפלסטינים די מהר הבינו שאין שום כוונה לתת להם מדינה. מקסימום מדינה מינוס או אוטונומיה פלוס. ולזה הם לא היו מוכנים.
הקשר בין נתניהו לאבו מאזן הלך והצטמצם בהדרגה ככל שחלפו השנים. השניים לא נפגשו לפגישת עבודה רצינית בארבע עיניים מאז שנת 2010. הם ראו אחד את השני במעמד הצילום המשותף של מנהיגי העולם בוועידת האקלים בצרפת ב-2015, אפילו לחצו ידיים. פחות משנה לאחר מכן לחצו ידיים שוב, ואפילו החליפו כמה מילים חטופות, בהלווייתו של שמעון פרס בירושלים. פעמים ספורות בלבד הם גם שוחחו בטלפון – לברך לרגל החגים, לנחם, או כאשר נתניהו ביקש לקרוא את אבו מאזן לסדר סביב משבר המגנומטרים בהר הבית בקיץ 2017. הקשר עם אבו מאזן הורד לעדיפות שנייה ושלישית, ונוהל באמצעות שליחים או ראשי שב"כ. בשנים האחרונות הוא נוהל גם מול הנשיא היוצא ריבלין, בעתות שמחה ואבל.
נתניהו הקפיד לאורך שנות שלטונו שלא להעניק לאבו מאזן הישגים מדיניים או הישגים מוחשיים בשטח. פה ושם היו מחוות מינוריות, לא יותר. במערכת הביטחון בישראל ובחוגים מדיניים ראו באבו מאזן בעיקר הזדמנות, כל עוד שימר את התיאום הביטחוני עם ישראל. מעטים ראו בו הזדמנות מדינית: מנהיג שאפשר להגיע עמו לחתימה על הסכם. סביר שגם נתניהו העדיף לראותו ככזה, ספק רב אם אי פעם בכלל רצה להגיע איתו לאיזשהו הסכם. גם ההערכה כלפיו בישראל שהוא מפעיל את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית למאבק בטרור של חמאס בגדה ובכלל, לא תורגמה למחוות מדיניות מצד ישראל של נתניהו.
תחת המדיניות הזו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, נתפס אבו מאזן יותר ויותר בציבור הפלסטיני כמי שהפך את מנגנוני הביטחון של הרשות לסניף של משמר הגבול הישראלי, מבלי שהדבר מזכה אותו בתמורה מדינית אמיתית. אבו מאזן הלך ונחלש ציבורית, וכך גם האג'נדה שייצג בשטחים: השגת פתרון שתי המדינות, והקמת מדינה פלסטינית באמצעים מדיניים ודיפלומטיים, תוך זניחת השילוב הקדוש בין טרור לדיפלומטיה שהיה המותג המזוהה עם קודמו - ערפאת. הגימוד שלו הגיע לשיאים חדשים תחת ממשל טראמפ, בשורה של מהלכים שנתניהו עודד, גיבה ודחף.
בד בבד, לצד החלשתו של אבו מאזן, ואיתו גם החלשת האופציה של פתרון שתי המדינות (אם היה לו בכלל סיכוי), טיפחה ישראל של נתניהו את יריבו הפוליטי הגדול ביותר של אבו מאזן: חמאס. ארגון הטרור שהשתלט על עזה בכוח ב-2007, תלש אותה ממוטת ההשפעה של הרשות הפלסטינית ובנה ברצועה מיני-מדינה המקיימת את האג'נדה של חמאס – שילוב בין מדיניות ופוליטיקה לבין טרור, ניהול משא ומתן עם ישראל תמיד תחת אש ותמיד תחת איומים, לחצים וסחטנות מאפיוזית.
מה חמאס רוצה? | האזינו להסכת עוד יום
בעוד שאבו מאזן, שהקפיד על שימור התיאום הביטחוני עם ישראל רוב שנות שלטונו, לא קיבל ממנה שום הישג מדיני בתמורה, חמאס – שלוחת האחים המוסלמים בשטחים שעדיין מצהיר כי אין בכוונתו להכיר בה או להשלים עם קיומה לנצח – קיבל מנתניהו שפע של מתנות שביצרו את מעמדו ברצועת עזה וגם בגדה.
בכהונתו שחרר נתניהו יותר מאלף אסירים – מחציתם רוצחים וארכי רוצחים – במסגרת עסקת שליט, שימר את שלטונו של חמאס בעזה בשורה של מלחמות ובסבבים תוך אי רצון מופגן להפיל את הארגון, ודבק בקונספציה השגויה שניתן לקנות שקט מעזה תמורת כסף קטרי. שקט מעולם לא הושג - ולראייה השדות השרופים בדרום, ההתפרעויות בגדר המערכת, רקטות הסוררים ששוגרו מעת לעת, הסבבים החד יומיים או הדו-יומיים, ולאחרונה, מבצע "שומר החומות".
נתניהו רצה את שלטון חמאס ברצועה חי וקיים, כי כל עוד הוא שם תמיד יהיה אפשר לטעון בפני העולם שאי אפשר לחתום על הסכם עם אבו מאזן, משום שאבו מאזן לא שולט בעזה וחמאס בעזה לא יכבד את ההסכם. שימור שלטון חמאס ברצועה נועד להפחית את הלחץ הבינלאומי על ישראל ללכת לתהליך מדיני עם פשרות ומחירים כואבים. "למה שנשלם מחיר מלא על הסדר מדיני עם אבו מאזן, כשאין ערובה אמיתית שעזה – בשליטת חמאס – תהיה מחויבת להסדר", זה היה הטיעון.
בעשור וקצת האחרון תחת ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, המסר שירד לציבור הפלסטיני מכיוונה של ישראל הוא שמי ש"בסדר" עם ישראל, ומשמר בהקפדה ובאדיקות את התיאום הביטחוני איתה – אבו מאזן – מקבל ממנה כלום ושום דבר. ואילו חמאס, שמפעיל נגד ישראל אש, כוח וסחטנות, מצליח לחלץ ממנה הישגים.
מול ישראל – כוח הזרוע משתלם יותר מכוח הדיפלומטיה, זה המסר שחלחל אצל רבים ברחוב הפלסטיני. נתניהו, במדיניותו, החליש את אבו מאזן, וחיזק את חמאס. הוא החליש את התפיסה שניסה אבו מאזן להנחיל לרחוב הפלסטיני מאז תום האינתיפאדה השנייה – שדיפלומטיה תביא הישגים, ולא טרור. במקביל חיזק את התפיסה שהוביל חמאס: שהישגים – לא מקבלים מישראל, אלא לוקחים אותם, ולא בדיפלומטיה אלא בכוח ותחת איומי טרור.
