ב-2014 שודר פרק 3 בעונה השלישית של הסדרה "חדר החדשות". על אף שכתב אותה התסריטאי של "הבית הלבן" אהרון סורקין, "חדר החדשות" לא הייתה סדרה יותר מדי פופולרית, והעונה השלישית הייתה גם עונתה האחרונה.
אבל הפרק ההוא, פרק שלוש בעונה השלישית, היה פרק מטלטל שנשאר איתי זמן רב אחרי שהסדרה ירדה מהמסך. השיא של הפרק היה בריאיון שמגיש תוכנית חדשות הערב וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס) ערך עם בכיר לשעבר בסוכנות הגנת הסביבה של הממשל האמריקני. מטרת הריאיון הייתה לדבר על דוח עוכר שלווה של הסוכנות על ההשלכות וההשפעות של ההתחממות הגלובלית. אבל אז קרה דבר מוזר.
זמן קצר אחרי תחילת הריאיון, המרואיין – המומחה הבכיר להתחממות הגלובלית – הסביר שהאנושות עברה את נקודת האל חזור. המראיין, מקאבוי, ניסה לברר בשאלות חוזרות אם יש תקווה כלשהי, אם יש עוד משהו שהאנושות יכולה לעשות בשביל לשנות את המצב, את העתיד. אבל המרואיין ענה שוב ושוב: הפסדנו, הרעלנו את העולם במידה כזו שאין לו תקומה, הכול אבוד.
כדאי לכם לצפות בזה רגע:
השבוע נזכרתי בקטע המדהים הזה. זה קרה כשהגל הנוכחי של "ספקני הנגיף" (מונח שטבע הפרשן הצבאי של הארץ עמוס הראל, ומצא חן בעיניי) התחיל להרים את ראשו. טיעוני ה"רואים, זה לא יותר משפעת" חזרו פתאום, עם פוסטים של פרופסור יורם לס שנהיו ויראליים, ועם "המחקר" של פרופסור יצחק בן ישראל, שטען כי המגפה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת – באה ודועכת – בלי שום קשר לצעדי ההסגר.
• מגפת קורונה: ההנחיות, המספרים ומסלולי החולים - לכל העדכונים בעמוד הטלגרם של כאן חדשות
• קורונה בישראל | כל ההגבלות וההנחיות החדשות
החיפוש האנושי הבסיסי אחר תקווה
לאמירות של יורם לס ול"מחקר" של בן ישראל (אדם עתיר זכויות בתחומים אחרים) אין שום תוקף מדעי. אין להם שום נגישות למאגרי הנתונים שעליהם מתבססים החוקרים של מכון גרטנר, למשל, המכון לחקר אפידמיולוגיה. טובים ממני - כבר הפריכו את "המחקר" (זה לא מחקר, זה מסמך של שני עמודים) של בן ישראל, גם מהפן המתמטי וגם מהפן העובדתי.
אבל חוסר התקפות המדעית של העמדות שהם הציגו, לא מנעו מהן להפוך לוויראליות. קודם הפוסט של לס, ואחר כך המחקר של בן ישראל, שזומן לראיונות בשלל תוכניות רדיו וטלוויזיה, כאילו מישהו לחץ על כפתור קולקטיבי שגרם לכל העורכים לפנות אליו.
אז זהו, שזה לא מישהו שלחץ על הכפתור שגרם לכולם לרצות לקרוא ולשמוע אנשים שמטילים ספק בעמדה הרשמית של מדינת ישראל, זה משהו אחר. המשהו הזה, לדעתי, הוא החיפוש האנושי הבסיסי אחר תקווה. אחר משהו אופטימי להיאחז בו לגבי העתיד.
ראש הממשלה בישר השבוע שהחיים שלנו הולכים להשתנות ללא היכר. "אני אומר לכם מכאן שאנחנו נצא לשגרה אחרת ממה שהכרנו לפני המשבר העולמי", אמר בהצהרתו לתקשורת. "הרבה דברים ישתנו. אני לא יכול להדגיש זאת יותר מזה - גם אם הקורונה תהיה בנסיגה אין ביטחון שהיא לא תחזור. הנגיף שוב עלול לתקוף. ולכן צעדי הזהירות ייושמו בהדרגה בעולם ובארץ עד שיימצא חיסון. כל עוד לא נמצא חיסון אנחנו במציאות אחת. רק כשיימצא חיסון לקורונה נוכל לעבור לעולם של האתמול. אבל זה לא המצב כרגע. לכן הכול ימשיך להתנהל באחריות כדי להגן על הדבר היקר ביותר שיש לנו - החיים עצמם".
אלה אמירות קשות. הן צובעות את העתיד בצבעים שחורים למשך תקופה ארוכה שאין לה תאריך סיום מוגדר. מתי יהיה חיסון? בעוד שנה? יותר? פחות? אין אף אחד שיודע להבטיח. אין אף אחד שיודע להציע תקווה. ובמצב כזה, הציבור מחפש את התקווה שלו במקומות אחרים. בפוסטים של פרופסור יורם לס, ב"מחקרים" של פרופסור בן ישראל, ובמאמר הוויראלי הבא של ספקן נגיף אחר.
דרושה משמעת
איפה בכל זאת אפשר למצוא תקווה? אני לא יודע כיצד הנגיף יתנהג בחודשים הקרובים, משום שאין איש אשר יודע. זו האמת. יש הרבה מודלים, אבל כפי שמי שעצמם מחברים אותם מודים - מודלים טובים רק בדיעבד. כשמנסים לחזות את המציאות, כל מה שאפשר הוא להעריך ולא יותר. התנהגות הנגיף מושפעת ממיליון גורמים, חלקם ידועים לנו, רובם לא. אנחנו לא מבינים עד הסוף מדוע הוא מתנהג באופן שונה במדינות שונות, וגם את ההתנהגות עצמה של הנגיף אנחנו לא כל כך מבינים (מדוע אנשים מסוימים חולים ואחרים לא, מי בדיוק נמצאים בקבוצת סיכון, מה הוא בדיוק עושה לגוף וכולי).
אבל אנחנו כן יודעים מה קרה בחודש וחצי שבו הנגיף כבר משתולל בישראל, ויותר מזה במדינות אחרות. כל מה שאנחנו יודעים בינתיים נובע מהניסיון המצטבר הזה. וזה בדיוק מה שממלא אותי תקווה. תסתכלו על הגרף הזה שכבר שיתפתי בטור הקודם שכתבתי:
הגרף הזה הוא מהדוח של מכון גרטנר, המכון שהדוחות שלו משמשים בסיס לדיון עבור משרד הבריאות. הוא מתאר את מספר החולים בפועל בכל רגע נתון, לאורך ציר קבלת ההחלטות על סגירת המשק. הגרף הזה שונה מכל הגרפים האחרים של מספר החולים, משום שהוא לא מציג את מספר החולים המאומתים רק כשהם מאומתים, אלא גוזר לאחור - פלוס מינוס שבועיים - את המועד שבו הם באמת היו חולים ופשוט עוד לא ידענו. ומה שהגרף הזה מראה, זה שהירידה המשמעותית בקצב ההדבקה חלה מיד לאחר פורים ועוד לפני ההשבתה הגדולה של המשק. מה קרה בשבוע הזה?
ב-9 במארס הוחלט כי מי שחוזרים מחו"ל מכל מדינה בעולם ייכנסו לבידוד של שבועיים. יומיים לאחר מכן נאסר על התקהלויות של 100 אנשים או יותר, והמדינה עודדה עבודה מרחוק (בהייטק, למשל). במבחן התוצאה הצעדים האלה היו גיים צ'יינג'ר. הם העלו את המודעות לנגיף בצורה ניכרת, אבל בעיקר את המודעות לחשיבות של ריחוק חברתי - מושג שהתחיל להיכנס לשימוש בערך בתקופה הזו. ברגע שהתחיל להיווצר מרחק פיזי של אנשים זה מזה, בשילוב עלייה במודעות לחשיבות של שטיפת ידיים ופעולות נוספות לשמירה על היגיינה, קצב ההדבקה התחיל לרדת. מקבלי ההחלטות עוד לא ראו אותו בנתונים, כי לוקחים 10-5 ימים עד שמופיעים תסמינים, ועוד כמה ימים עד שהחולים נבדקים ומאומתים כחולים, ולכן בינתיים ההנחיות הוחמרו.
למען הסר ספק: גם ההסגר הפחית את קצב ההדבקה, אין שום ספק בזה. הוא פשוט הפחית את קצב ההדבקה פחות מאשר צעדי הריחוק החברתי שננקטו קודם לכן. מה אפשר ללמוד מזה על העתיד? שהרבה מההתמודדות עם הנגיף נמצאת בידיים שלנו. מילולית.
בואו נחשוב על זה רגע יחד בקול רם: אפילו אם היינו חושבים שההסגר הוא הכלי הכי אפקטיבי במלחמה בנגיף, אי אפשר להיות שנה שלמה בהסגר, נכון? יופי, על זה כולנו מסכימים. גם חצי שנה אי אפשר לשבת בהסגר, נכון? לא תהיה כלכלה לחזור אליה. אז כולנו מסכימים שלהסגר מוחלט יש משך סופי, שאחריו כבר לא ניתן להמשיך משום בחינה. השאלה היא רק מה המשך הסופי הזה?
אין לזה תשובה מוחלטת. מה שאני שומע בימים אלה הוא שמשרד הבריאות היה רוצה שההסגר יימשך כמו שהוא היום עד סוף מאי. זה לא ריאלי בשום צורה. אנחנו עתידים לעבור לשלב הבא מתישהו באפריל - או ימים ספורים אחרי פסח, או לקראת סוף החודש. כך או כך, יהיו הקלות באפריל, הממשלה עדיין לא החליטה מתי ובאיזו מידה.
מה שאומר שברגע שאנחנו עוברים לשלב הבא, אנחנו חוזרים לטריטוריה שבה הדבר החשוב ביותר להתמודדות עם הנגיף הוא המשמעת שלנו - הריחוק הפיזי שלנו זה מזה, שטיפת הידיים, ההימנעות מאירועים גדולים ומישיבות מרובות משתתפים, המשך הכנסה לבידוד של כל מי שמגיעים מבחוץ, או לחילופין מגיעים מאזורים שבהם יש התפרצויות נקודתיות. אולי גם המסכות הן חלק מזה (אין מספיק עדויות ברורות כרגע).
אל תצפו מהממשלה להציל אותנו בטווח הקצר
זוכרים את "השטחת העקומה"? הקונספט מאחורי השטחת העקומה לא היה להקטין את מספר הנדבקים בנגיף. מספר הנדבקים בנגיף אמור להיות די דומה, בין אם העקומה תהיה גבוהה מאוד או שטוחה מאוד. הקונספט מאחורי השטחת העקומה, הוא לשמור שבכל רגע נתון מערכת הבריאות תדע להתמודד עם היקף ההתפרצות. וליתר דיוק, להקפיד שיש מספיק מיטות טיפול נמרץ לחולים הקשים ביותר, מספיק מכונות הנשמה ומספיק אנשי צוות לטפל בחולים. בשביל להשטיח את העקומה יש להוריד כמה שניתן את קצב ההדבקה, ובמקביל להגדיל את היכולת של מערכת הבריאות.
כולם מסכימים שהצלחנו לשטח את העקומה. קצב ההדבקה יורד, ובעיקר קצב העלייה של מספר החולים המונשמים והמאושפזים בטיפול נמרץ יורד. אנחנו לא יודעים באיזה אזור בדיוק של העקומה אנחנו נמצאים, אבל אנחנו בוודאות במצב יותר טוב ממה שהראה המודל הראשוני.
גורם בכיר בממשלה לכאן חדשות: הימים הקרובים יהיו ימי מבחן לציבור. אם תהיה התרופפות במשמעת הציבורית, יהיה לממשלה קשה מאוד להקל על הסגר ביום ראשון. עוד לפי הגורם, המשק והציבור לא צריכים לחכות להנחיות הממשלה - אלא להתחיל להיערך כבר עתה לשלב שגרת הקורונה@amsterdamski2 #חדשותהערב pic.twitter.com/cXlkcILaji
— כאן חדשות (@kann_news) 13 באפריל 2020
מה הזמן שקנינו נתן לנו? בזמן הזה הגדלנו את הקיבולת של מערכת הבריאות. התחלנו לייצר מכונות הנשמה, להכשיר אנשי צוות, ליצור עוד מיטות טיפול נמרץ (אולי על חשבון דברים אחרים, גם בזה צריך לדון).
האם בזמן הזה שיכללנו את יכולות המודיעין שלנו? (בדיקות, חקירות אפידמיולוגיות, טכנולוגיית מעקב ואיתור) התשובה היא שאני לא יודע. הבלגן חוגג כרגע. בדיקות הולכות לאיבוד, חומרי גלם נגמרים וקצב הייצור מחדש לא ברור. ואפילו אם הכול היה סבבה בבדיקות, נדמה שאנחנו לא עושים את זה מספיק מהר, ולא יודעים לאתר את שרשראות ההדבקה מספיק מהר.
אני מזכיר את כל אלה כי הם מחדדים את הקריטיות בתקופה הקרובה של תחילת המעבר לשלב הבא: כל עוד יכולות המודיעין והניהול של משרד הבריאות הן לא משהו, אנחנו מוכרחים להיות ממושמעים שבעתיים בשביל שקצב ההדבקה יישאר נמוך. זו חתיכת אחריות, אבל לצערי אין לנו מה לצפות שהממשלה שלנו תציל אותנו בטווח הקצר.
גבול הקיבולת של מערכת הבריאות
בתחילת מארס החוקרים הציגו למשרד הבריאות את המודל הראשון - הם קוראים לו תרחיש הייחוס. לפי התרחיש הזה, בקצב הדבקה של 2 (כלומר, שכל נשא מדביק שני אנשים) היינו אמורים להיות בסוף אפריל ב-400 חולים מאושפזים במצב קשה. אנחנו לא שם. נכון לכתיבת שורות אלה יש 175 חולים במצב קשה, רובם מונשמים. זה פחות מחצי מהתחזית של המודל. זה לא בגלל שהמודל טעה, זה לא בגלל שזה סתם שפעת, זה בגלל שפעלנו היטב, וקצב ההדבקה ירד ועומד היום על קצת יותר מ-1. זו הטרגדיה של הרפואה המונעת - ככל שתעשה את העבודה שלך טוב יותר, יגידו לך שהכול היה לחינם.
כולנו מסכימים שלהסגר מוחלט יש משך סופי. מחסומי תנועה בירושלים ( צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
מה יקרה אם נצליח גם אחרי תחילת המעבר לשלב הבא לשמור על יחס הדבקה נמוך? לא יחס של קרוב ל-1 - זה ממש נמוך ונראה שאפתני מאוד, גם על פי הדוח של מכון גרטנר – אלא יחס של 1.2? מה יקרה למספרים, והאם מערכת הבריאות תדע להתמודד איתם?
למשרד הבריאות יש מודל חדש - תרחיש ייחוס חדש שהוצג להנהלת המשרד בסוף השבוע האחרון. לפי המודל המעודכן, אם נמשיך בקצב הדבקה של 1.2, שיא התחלואה והתמותה יהיו בחודשי הקיץ - יולי-אוגוסט. ואז, המספרים עצמם כבר תלויים במידת היכולת של משרד הבריאות לזהות במהירות את שרשראות ההדבקה. אם הם יאתרו בזמן 50% מהשרשראות האלה, המשמעות תהיה - לפי המודל, לא בהכרח במציאות - כ-2,200 חולים מאושפזים במצב קשה. זה המון, וזה עלול להימשך כך במשך חודשיים שלמים. אבל לנוכח ההגדלה של הקיבולת של מערכת הבריאות, זה משהו שהיא תהיה מסוגלת להתמודד איתו מבלי לקרוס. זה מעורר תקווה.
זה גם מראה עד כמה גדולה האחריות שיש בידיים שלנו, ולא פחות מזה בידיים של מערכת הבריאות. כי אותו מודל מראה שאם משרד הבריאות לא יצליח לאתר 50% משרשראות ההדבקה אלא פחות מזה, המספר של החולים קשה יקפוץ פי שניים. וזה כבר לגמרי בגבול העליון של הקיבולת של מערכת בריאות, אם לא מעבר לגבול. זה מצב שיחייב שוב הסגרים ומגבלות.
אני כותב את זה לא בשביל להפחיד, אלא בדיוק להיפך - בשביל להמחיש שאנחנו מסוגלים לחיות בצד הנגיף. אבל זה מצריך שינויים משמעותיים מאיתנו לאורך הרבה זמן, ויכולות מעולות של מערכת הבריאות - גם זה לאורך הרבה זמן.
האם זה קשה? כן, מאוד. האם זה אפשרי? כן, חד משמעית כן.
בלי מסרים קיצוניים, ובלי לייפות את המציאות שלא לצורך
דיברתי השבוע עם מישהו שסיפק לי תובנה חשובה לגבי זה. דיברנו על כמה גדול האתגר, כמה עמוק צריך להיות השינוי התרבותי, ועד כמה כולם חייבים להיות מאוד ממושמעים ולשנות את אורח חייהם. אין יותר חתונות של מאות אנשים, אין הלוויות המוניות, אין פגישות רבות משתתפים, אין לחיצות ידיים אלא עם כפפות שאחרי זה זורקים, אין קרבה.
זה ממש ממש קשה, בטח בחברה חמה יחסית כמו החברה הישראלית. זה קשה מאוד, הודה האדם שדיברתי איתו, אבל אתה יודע מה קשה יותר? אבטלה של 25%. זה הרבה יותר קשה. אז אם האלטרנטיבה היא לשנות את ארוחות חיינו בצורה קיצונית ומעצבנת, לבין אבטלה המונית שלא רואים לה סוף, כולנו נבחר באלטרנטיבה הראשונה בשתי ידיים. אחרי ששטפנו אותן.
זה לא אומר שזה יהיה קל. יהיו הרבה מאוד נפגעים, וככל שנצליח במשימה הזו כך למדינה יהיה קל יותר לעזור באופן כירורגי לאלה שנפגעים הכי הרבה ולאורך זמן. זה יהיה קשה עבור האנשים המבוגרים שימשיכו להיות בסיכון, גם כשאנחנו נהיה כולנו בריחוק חברתי. הם יהיו בריחוק רב יותר, אבל אני מקווה שנצליח למצוא לזה פתרונות וללמוד איך חיים גם עם זה מבלי שכל האנשים האלה משתגעים, שוקעים בדיכאון ונהיים חולים רק מהבידוד עצמו.
אין לי תשובות להכול, אני לא ההוא עם הפתרונות, אבל יש לי תקווה לגבי החודשים הקרובים. זה יכול להשתבש בצורה מחרידה, אבל זה יכול גם לעבוד. וזה באמת תלוי בעיקר בנו בשלב הזה. אם נפרוק כל עול ונחזור למה שהיה, נאכל אותה, גם בריאותית וגם כלכלית (כי הכלכלה תיסגר מעצמה). אם נפעל נכון, זה יהיה קשה, ארוך ומעצבן נורא - אבל נצליח. בלי מסרים קיצוניים של הפחדה, ובלי לייפות את המציאות שלא לצורך. רק הסתכלות מפוכחת קדימה, איסוף מידע תמידי בשביל ללמוד עוד ועוד ועוד, גם מישראל וגם מהעולם, ותיקון תוך כדי תנועה במידת הצורך.
יכול להיות שכל מה שכתבתי כאן יופרך בחודש הקרוב, מי יודע. יכול להיות שלא. זה רק ממחיש עד כמה דרוכים אנחנו צריכים להיות, ממושמעים, ומהירי תגובה כשצריך לשנות.
