אתמול בערב הסתיים פסטיבל ברלין, אחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם. אני אחרי לילה ללא שינה, כועסת, מזועזעת, עצובה ממה שקרה שם. הסרט "אין ארץ אחרת" זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. מדובר בסרט שהוא שיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי שיצא כסרט נורווגי. אני לא רואה אותו מוקרן בארץ, בטח לא בימים כאלה.
הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
שלא תבינו לא נכון – אין לי בעיה עם הזכייה. אבל כן עם מה שקרה אחר כך. שני היוצרים עלו לבמה. בנאום הזכייה אמר באסיל אדרא, היוצר הפלסטיני כי "שנים שמשפחתי והקהילה שלי נמחקים על-ידי הכיבוש הברוטלי, אני שמח על הפרס אבל קשה לי לחגוג כשעשרות אלפים נשחטים". כך כלשונו, במה שהוא מכנה "הטבח הישראלי בעזה".
אחריו עלה יובל אברהם, במאי ומי שטוען שהוא עיתונאי ישראלי וזה מה שהוא אמר: "יש כאן אנשים עם השפעה בחדר הזה, אנחנו צריכים לקרוא להפסקת אש, לפתרון מדיני שיסיים את הכיבוש". לפני זה הוא סיפר על ההבדלים בינו לבין באסיל, על הזכות לבחור ולנוע בחופשיות במדינה שלו. קצת יותר משלוש דקות - ואף מילה על חטופים.
יובל אברהם, אתה זוכר שיש לנו 134 חטופים בעזה? אתה זוכר את 7 באוקטובר? אולי עזה שאתה כל כך דואג לה, הייתה ממשיכה להיות עזה אם 7 באוקטובר לא היה? אתה מכיר את השם אמילי הנד? ילדה שהלכה לישון אצל חברה ונחטפה לעזה? או את אביגיל עידן, שאיבדה את ההורים שלה כשנחטפה לעזה? מי חוטף ילדים? אתה מכיר את 'הג'ינג'ים' שמדינה שלמה לא נושמת כדי לדעת מה קורה עם משפחת ביבס? יש עוד המון שמות, לא חשבת אפילו על אחד.
הגעת לאחת הבמות הגדולות בעולם - זה בכלל לא משנה שמאל-ימין, אם צריך להפסיק את הלחימה או להמשיך - לא הזכרת את החטופים – תתבייש בעצמך. מדינה שלמה נגררה למלחמה ב-7 באוקטובר ואתה בפחדנות לא טרחת להגיד מילה. ואני לא מדברת על החיילים, החברים של הבן שלי שנלחמים כדי שאתה תסתובב בחופשיות במדינה שלנו ותוכל להצביע כמו שאמרת – המדינה שלנו.
המדינה היא שלהם, של הלוחמים והמילואימניקים שרצו מהר להגן על המולדת. חזרו פצועים בגוף ובנפש. חלקם לא חזרו בכלל. הם הרוויחו את הזכות להיקרא ישראלים – ושם על הבמה בברלין אתה שכחת אותם.
