השבוע התחיל סבב מילואים מספר חמש. האמת שמעולם לא חשבתי שאני צריך לתת דין וחשבון על למה אני הולך למילואים, אלא שמאז שעדכנתי על הצו החדש אני חוטף פה בלי הפסקה כולל גם במאמר מלבב ב"הארץ", אז בכל זאת, עונה פה לכל מי ששאל למה אני מגיע.
אני מגיע כי יש לי אחריות עצומה כלפי צוות לוחמים שאני מפקד עליו 15 שנה, וכלפי הפלוגה שלי שהוקפצה למשימה בהתראה קצרה מהבית. אין למפקד את הפריבילגיה לא לבוא. אין דבר כזה. הוא זה שצריך להביא את הלוחמים מהבית, להכין אותם למשימה, הוא אחראי שהיא תתבצע והוא גם אחראי להחזיר אותם הביתה בשלום.
אני מגיע כי למרות הקושי העצום בבית ובעבודה, למרות ההתראה הקצרה, למרות ניהול כושל וציני של כוח האדם בצבא ולמרות סימני השאלה שיש לכולנו על אופן ניהול הלחימה - אסור לנו לפגוע במערך המילואים ולו במילימטר, כי על זה בנוי הביטחון כאן וראינו את זה מול ענינו רק לפני שנתיים. מי שיחליט לשבור את הכלים יגלה שאחר כך לא בטוח שתהיה דרך חזרה. אם לא נגיע עכשיו אז יהיו לזה גם השלכות לטווח הארוך. האחריות של מפקד היא לשמר את הלוחמים שלו לשנים קדימה.
אני מגיע כי מדינת ישראל לא תוכל להתקיים בלי מערך מילואים מתפקד, 7 באוקטובר הוכיח שהגנה לא יכולה להתבסס על 600 חיילים בגדר בחג ועל גדר עם "רואה יורה". יצטרכו להגדיל באופן דרמטי כוחות בהגנה: בגבול לבנון, בסוריה, ביהודה ושומרון, בעזה וגם בגבול המזרחי. זה בכלל לא משנה אם יכבשו מחר את עזה או יסיימו את הלחימה. זה שינוי לשנים קדימה. וזה אומר שצריך הרבה סדירים והרבה מילואימניקים ואין אלטרנטיבה אחרת ולכן אסור לנו לנטוש את מערך המילואים.
אני מגיע כי אני סומך עליי ועל הלוחמים שלי, עם 20 שנות ניסיון בלחימה, שנדע תמיד לקבל את ההחלטות הנכונות, המקצועיות והערכיות - גם בסיטואציות הכי מורכבות שיש. וכשצריך לקבל החלטות בסיטואציות מורכבות - אני לא רוצה לברוח מהסיטואציה ולתת לאחרים להתמודד, אלא להיות שם כדי לקבל את ההחלטה הנכונה בעצמי.
אז מה עושים כשמקבלים התראת גיוס כזאת? אחרי השוק הראשוני, מנסים להביא כמה שיותר אנשים כדי לייצר רצף יציאות סדירות. בסוף כל בן אדם שמגיע נותן יד לחבר שלו זה 20 שנה להיות עוד קצת בבית - ולהיפך. ככה זה עובד.
כן, זה קשה ומחרפן ואני כבר שבוע מסתובב עם מועקה אדירה אחרי הצו שנפל עלינו משום מקום. כן, המחיר שהבית משלם עצום. כן, צריך לצעוק ולזעוק על ההזיה הזאת שאנשים נקראים שוב ושוב למאות ימים בעוד שהצבא לא עושה דבר כדי להגדיל את הסדכ שנתיים והממשלה פוטרת אוכלוסיות שלמות מגיוס ולא נותנת אפילו שביב של תקווה לשינוי בהיבט הזה. אבל במקביל עדיין יש מלחמה, וצריך את מי שיהיה שם כל הזמן: את מי שיתפוס את הקו בגבול לבנון ואת המילואימניק שיהיה באזור החיץ בסוריה ואת הפלוגה שתעשה סיורים בערבה בגבול המזרחי. אין פה אלטרנטיבה אחרת כרגע. אין לנו ברירה אחרת.
ולסיום - המעמסה שהחברה הישראלית הפילה על המילואימניקים גם ככה אדירה והנטל רק הולך וגדל, הציפייה מהמילואימניק גם למחות, "למרוד", לפעול לשינוי - היא כבר הרבה מעבר ליכולותו בשלב הזה. אתם חושבים שיש עיוות? תצאו ותמחו בשביל המילואימניקים ואל תצפו שגם את זה הם יעשו בשביל כולם.
