הבחורות על הרכבת לאושוויץ: סיפור הטרנספורט הראשון נחשף במלואו

הספר נכתב סמוך לתום המלחמה בסלובקית. שנים שאפה הפרופסור חנה יבלונקה לפרסם אותו בעברית. "הספר עצמו יצא ב-1962 בצ'כוסלובקיה במהדורה אחת, ושקע בתהום הנשייה", היא מספרת.

זהו סיפורו של המשלוח הראשון לאושוויץ. 999 נשים צעירות רווקות היו במשלוח הזה שיצא מסלובקיה בסוף מארס 1942, לפני 80 שנה.

"חדשות רעות אינן חסרות, ובדרך כלל הן מתממשות. באחת מהן נאמר שעומדים נאמר שעומדים להטביע קעקוע על זרועותינו. אין ספק שהדבר אכן יקרה אבל משמעותו אינה ברורה. האם פירושו המשך ייסורנו? אני קמה עם המספר 1054. לעולם לא אצליח להיפטר ממנו"
(מתוך "שלוש שנים ללא שם", מאת יוליה שקודובה)

הספר הזה ליווה את  יבלונקה במשך שנים רבות. אימה, ד"ר ויולה טורק, קיבלה אותו מהכותבת יוליה שקודובה שהייתה חברתה הטובה בעיירה בסלובקיה. "ב-62' היא הגיעה ארצה ובאמתחתה שני ספרים: אחד לאימא שלי ואחד לדוד שלה", אומרת יבלונקה. "הדוד שלה זה פלדי מרצי, שהיה העד במשפט אייכמן והעיד על הבת שלו עם המעיל האדום. והספר הזה בשביל אימא שלי נחשב ליקר שבתכשיטיה. אימא שלי מדי פעם הייתה קוראת לי קטעים מתוכו והבנתי שיש שם סיפור שהוא חד-פעמי".

"אלה מספרת לי שבמכבסה בחרו 25 נערות יפות וחזקות והורו להן להתפשט ולהמתין, איש לא יודע למה – האם יועדו למוות או למלקות? בערב הגיע הימלר. הנשים אולצו לצעוד לנגד עיניו, ולאחר מכן שוחררו. לא קרה להן דבר, אבל למי אכפת מצבן הנפשי נוכח ההשפלה שחוו? האם בתופת הזו ניתן בכלל לדבר על מצבו הנפשי של אדם?"
(מתוך "שלוש שנים ללא שם", מאת יוליה שקודובה)

עטיפת הספר "שלוש שנים ללא שם" (צילום: ידיעות ספרים)

סיפורו של המשלוח הראשון לאושוויץ מתועד בספר נוסף שיצא בשנה שעברה. הת'ר דיון מאקאדם ראיינה כמה מהשורדות האחרונות מהמשלוח הזה וכתבה את הספר "999 נשים צעירות". בימים אלה היא הופכת את הספר לסרט תיעודי ובו עדויותיהן של 15 נשים שהיו חלק מהמשלוח.

עקיבא וירון קורן, בניה של ארנה דרנגר, שמעו לראשונה את סיפורה של אימם, שהייתה במשלוח הזה, באמצעות הספר. "קודם כול, אני פחדתי", אומר ירון. "כי לא ידעתי איזו דמות אני הולך לגלות. אחרי שאימא שלי נפטרה פתאום אני מגלה דמות אמיצה". ארנה לא שיתפה את ילדיה בקורותיה בשואה. כמו שורדים רבים, היא בחרה בשתיקה. "אם היינו נוגעים בזה היא הייתה מתפוררת", מספר ירון. "כשהתגלה שמנגלה מת ומצאו את הגופה שלו, אז היא אמרה שהוא לקח את אח שלה, היא ראתה אותו לוקח את אח שלה, ושהוא היה חתיך. זאת אומרת, מתחת הדמות שלה כאסירה זה מה שהיא אמרה עליו: הוא היה חתיך, מנגלה".

"בערב נערך מסדר בנוכחות הימלר. טקס עונשין באישה שנתפסה מעשנת: 25 הצלפות בשוט. בדממה נשמעים רק קולות חבטת הפרגול וזעקותיה המעציבות של האישה. המסדר נמשך זמן רב"
(מתוך "שלוש שנים ללא שם", מאת יוליה שקודובה)

לפרופ' חנה יבלונקה היה חשוב להשלים את התרגום מסלובקית של "שלוש שנים ללא שם",  כל עוד אימה, בת 106, עדיין בחיים. "הגענו לריאיון הזה קצת מאוחר, אבל היא איתי", אומרת יבלונקה. "מי זוכה שהוא בגיל 70 ויש לו אימא שחיה, בת 106, שורדת שואה? ואני אומרת כמעט בוודאות שהיא שורדת השואה הכי מבוגרת שחיה עוד בעולם היום מאושוויץ".

ד"ר ויולה טורק לבית קליין הגיעה למחנה שנתיים לאחר שאחותה לילי מתה בו. כל השנים היא סיפרה את קורותיה. היא לא הייתה מאלה ששתקו. "אני שאלתי ואימא שלי תמיד סיפרה. לא הייתה אצלי בבית אף פעם תחושה של חור שחור או סודות. אימא שלי סיפרה הכול", אומרת יבלונקה. "הייתה לה כזאת ערכה ובתוך זה היה הספר של שקודובה שבסלובקית זה נקרא 'שלוש שנים ללא שם'".

"במכבסה התקבלו חפצים שנראו כמו בגדי הנשים שהועברו ללובלין. איש אינו מעז להביע בקול את השערותיו, אך בסופו של דבר התחוורו העובדות מפי אחת המפקחות. היא קראה: 'השאירו את החפצים האלה במקומם! אלו בגדי הנשים שהלכו לגז!' זו הפעם הראשונה שהמילה גז חודרת למוחותינו. עד עתה, מעולם לא שמענו מונח זה"
(מתוך "שלוש שנים ללא שם", מאת יוליה שקודובה)

עטיפת הספר "999 נשים צעירות" (צילום: מטר)

יבלונקה חוקרת השואה והזיכרון פותחת איתנו לראשונה את הערכה של אימה, בה היא נתקלת בפעם הראשונה בזיכרונות שאימא שלה כתבה. היא מקריאה מכתבי אימה: "במשלוח הזה, הראשון שנסע מסלובקיה לאושוויץ, הייתה גם אחותי לילי. באופן מקרי בלבד מצאתי אחרי המלחמה בבית הוריי שתי גלויות מאחותי. לא יכולתי למצוא בגלויות אפילו רמז אחד שאחותי חושדת במשהו, שנדמה לה שהיא לא תחזור. אני כמעט יכולה לומר את ההפך. אחותי זו לא חזרה".

יבלונקה ממשיכה לקרוא מזיכרונותיה של האם: "חברה מאוד קרובה לי, בת עירי, יוצי פלדי, הגיעה עם אחותי ז"ל לאושוויץ ובדרך נס נשארה בחיים, הצליחה לסיים ספר לפני שהתאבדה מכובד הזיכרונות. שם הספר 'שלוש שנים ללא שם', מספר 312847. אימא, איך אני שמחה שאינך בחיים... לא יודעת את גורלה של בתך. אך את עשית הכול כדי להגן עלינו מפני כל סכנה".

"תמו שלוש שנות הגיהינום של אושוויץ, אשר כילה מיליוני בני אדם ישרים, חפים מפשע. יבשו הדמעות והזמן מיתן את הכאב. באדמה הרוויה דם מלבלבים חיים חדשים, חיים שאין בהם שיכחה"
(מתוך "שלוש שנים ללא שם", מאת יוליה שקודובה)

האם הדברים הם מסר אופטימי של שקודובה? "ככה, חמוץ-מתוק", אומרת יבלונקה. חיים שאין בהם שיכחה, פירושו של דבר שהשלוש שנים האלה מלוות אותה כל יום, כל שעה. אלה שנשארו שם ולא הגיעו. הארוס שלה לא חזר, אבא שלה נרצח, וכאמור, גם הסוף שלה מורה שחיים שאין בהם שיכחה זה לא בדיוק... חיוך גדול".