ההחלטה של שר הביטחון, בני גנץ, שלא להשיב את גופתו של נאסר אבו חמיד, המחבל הפלסטיני שמת מסרטן בבית חולים בישראל, מורכבת ויכולות להיות לה השלכות שלעיתים קשה לצפות אותן. ככלל, ישנה רגישות רבה בסוגיית החזקת גופות מחבלים פלסטינים כמו גם פוטנציאל ליפול למלכודת פופוליזם. ישראל לא צריכה להחזיק בגופה של כל מחבל שמבצע פיגוע, ולרוב הן מושבות לרשות הפלסטינית בשקט ובמידת האפשר - גם מתחת לרדאר התקשורתי.
אבל נאסר לא היה עוד מחבל, ואבו חמיד אינה עוד משפחת מחבלים. הוא היה אחד מסמלי האינתיפאדה השנייה, יחד עם מרואן ברגותי ועם זכריא זביידי. את השניים הללו הציבור הישראלי מכיר היטב, ואילו הוא לא קיבל לאורך השנים את אותה כמות יח"צ ותשומת לב פה.
אך ברחוב הפלסטיני ההשתקפות שלו היתה שונה. נאסר אבו חמיד היה ממקימי הזרוע הצבאית של פתח, גדודי חללי אל-אקצה. הוא למעשה היה יד ימינו של ברגותי ואחראי באופן ישיר לרציחתם של שבעה ישראלים ובאופן עקיף להריגתם של רבים אחרים. הוא הפך שם מזמן לסמל.
המחאות אחרי מותו של אבו חמיד, צילום: סטרינגר, פלאש 90
כאן התמונה מסתעפת כי זה לא היה רק הוא. ארבעה אחים שלו שפוטים בכלא בישראל למאסרי עולם על רצח ישראלים. האחרון שבהם, איסלאם אבו חמיד, הרג את לוחם דובדבן רונן לוברסקי בשנת 2018, כאשר השליך עליו לבנה גדולה מגג בית. אח אחר שלהם, עבד אל-מנעם אבו חמיד, היה אחד מרוצחיו של רכז השב"כ נועם כהן בשנת 1994 ונהרג בהיתקלות במהלך המצוד שנערך אחריו.
משפחת אבו חמיד ממחנה הפליטים אל-אמערי ליד רמאללה, הפכה מזמן לסמל פלסטיני שכולם פורשים עליו חסות - מחמאס ועד אבו מאזן. האחרון אף הגדיל לעשות והזכיר את אימו של אבו חמיד בנאומו האחרון מול העצרת הכללית של האו"ם.
מכאן שהחזרת גופתו של נאסר אבו חמיד תהווה במובן מסוים נחמה גם לאחיו האחרים. האם המשפחה הזאת ראויה למחווה הזאת אחרי שכך כך הרבה ישראלים מצאו את מותם בגללה? נדמה לי שהתשובה לכך ברורה.
אך כמו כל דבר, ישנן החלטות אישיות שמתקבלות מהבטן וישנן החלטות לאומיות שצריכות להתקבל מהראש. ההסבר הישראלי הרשמי להחלטה שלא להשיב את הגופה למשפחתו היא היותו קלף מיקוח בעסקת חילופי שבויים פוטנציאלית עתידית.
אבו חמיד הוא איש פתח והרשות הפלסטינית לא מחזיקה באף גופה ישראלית. מי שכן מחזיק בעזה בשתי גופות של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין הוא חמאס. בנוסף לשני ישראלים חיים - אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.
בואו נניח שביום מן הימים תתגבש עסקה שבה חמאס יקבל גופות ומחבלים חיים בתמורה להשבתם של שני החללים, ונניח גם שגופתו של אבו חמיד תיכלל באותה עסקה. מה זה יעשה לחמאס ולתמיכה בו בגדה? מה יחשוב הפלסטיני הממוצע שאינו בהכרח מזוהה עם הארגון? מה זה יעשה לרשות הפלסטינית החלשה ממילא, שאינה דוגלת, נכון לעכשיו, במאבק חמוש בישראל ובחטיפת ישראלים?
יש הרבה תשובות דומות, אבל אם נסכם אותן למשפט אחד, זה יהיה משהו כמו "ישראל מבינה רק כוח, ואולי כדאי לשנות גישה ולעבור לשימוש בכוח". האם זה מה שישראל רוצה? לתת יום אחד פרס לחמאס על חשבון עוד החלשה של הרשות? האם לקחי עסקת שליט לא נלמדו?
איך נראים החיים של אסיר ביטחוני? | האזינו להסכת "עוד יום"
ישנן גם השלכות אפשריות בטווח הקצר. אי השבת גופתו של אבו חמיד עשויה לעורר שוב אי שקט בקרב האסירים הביטחוניים בבתי הכלא. אותם אגפים התחילו גם כך לבעבע לקראת כניסתו לתפקיד של השר לביטחון לאומי, הצהרותיו ותכניותיו.
מחאה בתוך בתי הכלא אף פעם לא נשארת בתוכם בלבד. היא תמיד תגלוש החוצה. או לגדה, או לרצועה או לשניהן. האם המחיר של החזקת גופת מחבל שווה את זה? סביר שגם כאן, כמו בכל סוגייה נפיצה בזירה הפלסטינית, יהיו מי שיגידו שכן ויהיו מי שיגידו שלא. אבל החלטות לאומיות שמתקבלות בבניין הקריה בתל אביב או במשרדי הממשלה בירושלים, חייבות על פי המינהל התקין להתקבל מהראש. לא מהבטן.
