רבים תוהים מדוע הציבור הערבי בישראל לא נמצא בהמוניו בהפגנות נגד הרפורמה, המהפכה, המשפטית אף שציבור זה עלול להיות הנפגע העיקרי משינוי שיטת המשפט במדינה. תשובה ראשונה לדעתי, היא שיש ספק אם מארגני ההפגנות מעוניינים בכלל לראות ערבים לידם במחאה. נוכחות ערבית מופגנת ומורגשת בהפגנות עלולה לצבוע את המחאה בצבעים ובמטרות שמארגניה היו מעדיפים להימנע מהן. גם כך הממשלה והימין מאשימים אותם בשמאלנות אליטיסטית-ליבראלית החותרת תחת צביונה היהודי של המדינה.
תשובה שנייה היא שהציבור הערבי מבין וגם משוכנע כי המאבק על שינוי שיטת המשפט הינו מלחמת היהודים ביהודים. אם תרצו - מאבק פנים יהודי על אופייה וזהותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
כוחה של מחאה | האזינו לעוד יום
להבנתי, היעדר נוכחות ערבית בהפגנות היא שילוב של שתי הסיבות שהזכרתי, אם כי הסיבה לכך נמצאת ברבדים עמוקים יותר בעם היהודי עצמו. ראשית כל ולהבנתי, הימין הישראלי הצליח לקבל בעלות מלאה על הנרטיב היהודי והוא ניכס אותו בלעדית לעצמו.
ממול לימין היהודי הזה, האידאולוגי-לאומי ובחלקו אף משיחי נמצא "עירום ועריה", מה שנקרא בפי רבים המרכז-שמאל הישראלי והוא, ללא נרטיב משלו, נרטיב מקביל שמתחרה בנרטיב היהודי של הימין. הוא נאחז בשארית כוחו, במילים מפחידות כמו "הפיכה משפטית" כדי ללכד את הציבור סביבו.
מחאה נגד הרפורמה המשפטית. צילום: גילי יערה, פלאש 90
אכן מדובר בניסיון הפיכה משפטית, אבל המרכז-שמאל בישראל נמצא בעצמו במשבר עמוק, לא רק פוליטית כי אם ובעיקר במשבר אידאולוגי זהותי. והרי מה שקורה בימינו הוא לא מאבק למען השמירה על עצמאותה של המערכת המשפטית כי אם ובעיקר על זהותה של מדינת ישראל.
הימין מצדו כנה עם עצמו ועם הציבור שלו. הוא רוצה מדינה יהודית עם מאפיינים יהודים, סדר יום יהודי ומטרות על יהודיות, הן בהקשר של ארץ ישראל הגיאוגרפית והן בהקשר לעליונות היהודית הלאומית, פוליטית, משפטית, חברתית, כלכלית ורוחנית במדינת ישראל. "הרפורמה-ההפיכה המשפטית" שהימין הזה מקדם הינה כלי מרכזי כדי להבטיח את החתירה למטרות העל היהודיות אלו. כן, אפשר לטעון לעוד מטרות ש"הרפורמה- ההפיכה המשפטית" רוצה לקדם, כמו חילוץ נתניהו ודרעי מהפלונטר המשפטי שבו הם מצויים, אבל להבנתי חילוץ נתניהו ודרעי הן מטרות שוליות.
אם נסתכל על כל הנפשות הפועלות בקידום הרפורמה-ההפיכה המשפטית קל לזהות שהם אנשים מאוד מזוהים אידאולוגית ואמונתית דתית עם רעיון המדינה היהודית הלאומית וחלקם גם המשיחית. הם מאוד זקוקים למערכת משפט מאוד שמרנית, מוחלשת ופוליטית כדי לקדם את מטרותיהם. נתניהו ודרעי, עם כל החשיבות שלהם, הם כלי שחמט בדרך לשם. זה הזמן להזכיר כי חוק הלאום היה הקדימון לרפורמה המשפטית שהם מקדמים. חוק הלאום היה שלב הכרחי בהטלת הספק באשר לעצם האפשרות של דו-קיום בין שני הערכים "דמוקרטית ויהודית" הנמצאים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
השלב הבא, שזה השלב שבו אנחנו מצויים, הוא יצירת מערכת משפט פחות אקטיביסטית ויותר שמרנית שתיתן בהמשך קדימות הלכתית לערכים היהודיים על פני אלה הדמוקרטיים שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בפסק דין קעדאן, שעסק באפליה בהקצאות קרקע לבנייה בין יהודים לערבים, קבע השופט אהרון ברק: "אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית - מדינת ישראל - ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות, התש"י 1950). אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים. ביטוי לכך ניתן בהכרזת העצמאות, אשר קראה "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה".
"אין, אפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא - שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג באפליה בין אזרחיה... המדינה - מדינת יהודים היא; המשטר המתקיים בה - הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים... אין, אפוא כל סתירה בין ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא - שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
פסק דין כזה ללא ספק לא ייצא מבג"ץ שמרני, אידאולוגי ופוליטי שתומכי שינוי שיטת המשפט רוצים. במיוחד בצל חוק הלאום שבא כדי לתקן, להבנתם, את "העיוות" שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו יצר בהיררכיה שבין הדמוקרטי ליהודי במדינת היהודים.
לכן, המרכז-שמאל בישראל נמצא במשבר עמוק. הרי שבמקביל למלחמת החורמה שהוא מנהל ברחובות נגד הרפורמה המשפטית, המרכז-שמאל הזה מנסה כל הזמן להוכיח לעצמו ולציבור היהודי בישראל ובעולם שהמאבק שלו נגד שינוי שיטת המשפט נובע דווקא מהדבקות שלו בערכים האידאולוגיים היהודיים של מדינת ישראל ולא ההיפך. במונחים יותר פשוטים - המרכז-שמאל עסוק מאוד בלהוכיח לציבור שהוא עדיין פטריוט יהודי ושהוא לא שכח מה זה להיות יהודי.
זה בדיוק העניין. במקום שהמרכז-שמאל יציע לציבור בישראל, כל הציבור, יהודים וערבים, נרטיב חלופי - אני מכנה אותו הנרטיב הישראלי, שיאתגר את הנרטיב היהודי של הימין, הוא בחר לנהל את המערכה מול הימין על מידת הנאמנות שלו לנרטיב היהודי. במערכה כזו, מחנה המרכז-שמאל נמצא בעמדת נחיתות ומגננה כי מלכתחילה הוא חשוד, כאמור, בשמאלנות אליטיסטית-ליבראלית המצדדת בערכי שוויון וזכויות אדם על חשבון האינטרסים הלאומיים של העם היהודי. אמרנו כבר שהימין הצליח לנכס לעצמו בעלות מלאה על הנרטיב היהודי והא נתפס בעיני רבים כמגן האחרון בפני אלה המתכוונים לכרסם באופייה היהודי של מדינת ישראל.
סמוטריץ', נתניהו ודרעי. צילום: יונתן זינדל ונועם ריבקין פנטון, פלאש 90
להבנתי מה שהמרכז-שמאל בישראל לא מבין, או מעדיף לא להבין משיקולים פוליטיים, הוא שמערכת משפט עצמאית, ליבראלית, אקטיביסטית, כזו המקדמת ערכים שוויוניים ודמוקרטיים יכולה להתקיים רק בתוך נרטיב חלופי לנרטיב היהודי. ולא זו אף זו, כדי שלמרכז-שמאל תהיה זכות קיום פוליטית בישראל הוא חייב לייצר את הנרטיב החלופי הזה, הוא הנרטיב הישראלי. מן הסתם נרטיב ישראלי כזה לא יכול להתקיים על טהרת היהודים כי אז הוא יהפוך לעוד נרטיב יהודי. אמרנו שנרטיב כזה כבר קיים ויש לו בעלים. על כן נרטיב ישראלי חייב גם את המיעוטים בתוכו. זה כוחו וזו גם חולשתו.
בימין מבינים כי כדי להבטיח את העליונות של הנרטיב היהודי לאומי-דתי בישראל חייבים מערכת משפט שמרנית, לאומית, מזוהה פוליטית ונגועה ברמה מסוימת של דתיות משיחית. במרכז-שמאל עוד לא הפנימו כי כדי להבטיח מערכת משפט אקטיביסטית, ליבראלית שאינה מזוהה פוליטית ומאמינה בערכים דמוקרטיים שוויוניים, שזכויות אדם ומיעוטים חייבים את עליונותו של הנרטיב הישראלי על פני היהודי.
הקרב על הדמוקרטיה | האזינו לעוד יום
צריך להודות, המרכז-שמאל בישראל מאוד חושש לאמץ את הנרטיב הישראלי מחשש כי הוא יאבד חלק ממצביעיו המזוהים עם הימין הרך והמתון. והרי ההפסד שנחל מחנה זה בבחירות האחרונות הוא תוצאה ישירה של אותו חיבור עם הרשימה המאוחדת בראשות מנסור עבאס. בעיני יהודים רבים, החיבור עם עבאס היה כרסום מסוכן בעליונות הנרטיב היהודי, אם תרצו סימן לבאות. בהקשר הזה הרפורמה המשפטית היא בהחלט ניסיון לבצר את הנרטיב היהודי בפני כל קואליציה עתידית עם גורמים לא יהודיים בישראל.
כן, יש מקום לשאלה אם הציבור הערבי מצידו רוצה להיות חלק מאותו נרטיב ישראלי שעדיין צריך להמציא. ובכן התשובה מורכבת. אזרחים ערבים רבים שלחו את רע"ם לכנסת כדי לבחון אפשרות לשיתוף פעולה עם הממסד הפוליטי בישראל. היה רצון כנה והיו קשיים. תוצאות הבחירות האחרונות הוכיחו כי גם העם היהודי עדיין לא בשל לשותפות כזו.
להבנתי, הסיבה לכישלון הניסיון עם מנסור עבאס טמון בכך ששני הצדדים, היהודי והערבי כאחד, לא ניסו לייצר את אותו נרטיב ישראלי חדש. מה שהיה בכנסת האחרונה זה אילוץ פוליטי ארעי שבו המרכז-שמאל היהודי היה מוכן, כדי לסלק את נתניהו מהזירה הפוליטית לבלוע צפרדע ערבי. הם לא הבינו כי נתניהו בהקשר היותר רחב, הוא רק כלי משחק. המשבר יותר עמוק ויותר מהותי ממנו.
