פברואר הוא אמנם החודש הקצר ביותר בשנה – גם אם הפעם זו שנה מעוברת ונוסף עוד יום – אך קשה לקרוא לו החודש השקט ביותר בשנת הבחירות הגדולה שהיא 2024.
ב-4 בפברואר, אל-סלבדור יצאה לבחור נשיא ואסיפה. הנשיא המכהן, נאיב בוקלה בן ה-42, לכאורה היה מנוע מלרוץ לכהונה נוספת. מה עושים? ממנים שופטים לבית-המשפט העליון שפוסקים כי לאסור על בוקלה האהוד – והוא באמת אהוד – לרוץ, תמנע מהעם להביע את רצונו. בוקלה גרף 84.65% מהקולות בבחירות לנשיאות. ובבחירות לאסיפה, מפלגתו, בהובלת בן-הדוד, גרפה 70.56% מהקולות שתורגמו ל-54 מתוך 60 מושבים; כלומר – רוב מיוחס שיאפשר לו להמשיך לשלוט באל-סלבדור ביד רמה וללא איזונים ובלמים.
הבוס של אל-סלבדור. נאיב בוקלה
תומכי בוקלה, רבים מאזרחי אל-סלבדור כאמור, יגידו כי הוא מגשים את שהבטיח – מאבק חורמה בפשע-המאורגן שהפך את אל-סלבדור לאחת המדינות עם שיעורי הרציחות לנפש הגבוהה בעולם. מתנגדיו יאמרו כי גם אם בוקלה אולי מצליח במלחמה בפשע, המחיר של נסיגה-דמוקרטית ופגיעה בזכויות האדם והאזרח של רבים אינה מצדיקה זאת, וכי יש דרכים נוספות להביע לאל-סלבדור את הבטחון והצמיחה לה היא נואשת. בוקלה בינתיים ביצר את מעמדו כשליט בלעדי באל-סלבדור עד 2029, לפחות. אחר-כך? אלוהים גדול.
ב-7 בפברואר, אזרבייג'ן יצאה לבחור נשיא. באופן לא-מפתיע, הנשיא המכהן מאז 2003 זכה בכהונה נוספת עם 92.12% מהקולות, והבטיח על הנייר את המשך שלטונו עד 2031. מדובר באילהם אלייב בן ה-62, בנו של הנשיא הקודם ואביו של הנשיא הבא כנראה. הבחירות התקיימו על-רקע הניצחון בנגורנו-קרבאך בספטמבר האחרון ופירוק הממשל האוטונומי של הארמניים האתניים במקום – משהו שאלייב התגאה בו במיוחד. לפי פרסומים שונים, ישראל הייתה מעורבת למדי בניצחון הצבאי הזה.
לישראל אינטרסים רבים במדינה המוסלמית-שיעית הגובלת באיראן, ועשירת הדלקים המאובנים. אליי יצא לאנקרה לסיבוב ניצחון אצל נשיא טורקיה, ארדואן; מדובר בשתי מדינות תורכמניות בפאתי המזה"ת, ועם עין-צופיה הן לאירופה והן למרכז אסיה. היחס לישראל שונה, וגם לאירוויזיון – אזרבייג'ן משתתפת ומשקיעה, טורקיה מחרימה ומעליבה. בקיצור – לדוז האזרי לישראל שלום. לאלייב עוד 7 שנים, לפחות, להכין את הקרקע להעברת שרביט מסודרת לדור-הבא במשפחה.
ב-8 בפברואר, פקיסטן בחרה אסיפה-לאומית חדשה. יממה לפני, שני פיצוצים קטלניים במשרדי מפלגות במערב-המדינות, הזכירו כי מעצמת-הגרעין המוסלמית ממשיכה להתמודד עם אתגרים ביטחוניים, מבית אך גם מחוץ. 47.8% בלבד מהמצביעים יצאו להצביע. הבחירות התקיימו בצל מאסרו ותיקיו המשפטיים של רה"מ-לשעבר, עימראן ח'אן; אגדת קריקט – הוביל את הנבחרת העולמית לזכייה יחידה בגביע-העולם – שממשיך להיות אהוד; גם שנתיים לאחר הפסד בהצעת אי-אמון. לח'אן נאסר להתמודד, ועל מפלגתו נאסר לרוץ – אך בכל זאת, תומכיו רצו כעצמאיים והיו לכוח-הפוליטי החזק בבחירות הללו: 93 מתוך 266 מושבי הבחירה במחוזות. אבל, בגלל שרשמית הם לא היו מפלגה, הם לא נחשבו בחלוקת המושבים המשוריינים לנשים ולבני-מיעוטים.
עוד בנושא
בתוצאות הרשמיות – 2הליגה המוסלמית' של משפחת שריף נתמכי-הצבא עם 98 מושבים, ו'המפלגה העממית' של משפחת בוטו עם 68 מושבים מתוך 336. 25 מושבי נשים ומיעוטים, שכנראה היו הולכים לעימראן ח'אן ואנשיו – נותרו ריקים. בחשבון פשוט, ברית שריף-בוטו, המפתיעה משהו למי שזוכר את היריבות הממושכת בין הצדדים, הצליחה להקים ממשלה ברוב דחוק ובחסות הצבא. שהבז שריף חוזר לכהונה שנייה בראשות-הממשלה, לאחר שהחליף את ח'אן עד היציאה לבחירות. אחיו הגדול הוא נוואז שריף, ר"מ-לשעבר שכיהן שלוש פעמים שונות בעבר. תוצאות הבחירות מהוות תזכורת לשני הצדדים – ח'אן הוא עדיין הפוליטיקאי האהוד בפקיסטן, אך הצבא עדיין אוחז בקלפים. מאסרו של ח'אן גם הצריך פתרון "יצירתי" – שימוש בבינה-מלאכותית כדי "להפגיש" ולהנגיש את המנהיג הכלוא ומסריו להמונים. הפעם מדובר בשימוש גלוי, כמעט נאצל יש שיגידו, בטכנולוגיה. אבל ב-2024 הרגולציה רחוקה מלהדביק את הטכנולוגיה, ומערכות הבחירות רק באות ומתרבות...
ב-11 בפברואר, פינלנד יצאה לבחור נשיא חדש בסבב שני בין מועמד הימין רה"מ-לשעבר אלכסנדר סטוב, ומועמד השמאל שר החוץ-לשעבר פקה האביסטו. 67.58% מהבוחרים יצאו להצביע, ירידה קלה מ-71.55% בסיבוב הראשון בסוף ינואר. סטוב אמנם ניצח, ונבחר לנשיא פינלנד ה-13, אך בפער צמוד משחזו הסקרים 51.62%-48.38%, מדובר בתוצאה הצמודה ביותר אי-פעם בבחירות לנשיאות פינלנד; צמודה רק במעט מתוצאות הסיבוב השני ב-2000 הכמעט-זהות. סטוב בן ה-55 פתח ב-1 במרץ כהונה בת שש-שנים עם חדשות-טובות – הונגריה אישררה את צירוף שוודיה כחברה ה-32 בארגון האמנה הצפון-אטלנטית. פינלנד ושוודיה, שהיו נייטרליות במהלך המלחמה הקרה, הגישו בקשה משותפת להצטרף לנאט"ו במאי 2022.
באפריל 2023 פינלנד צורפה כבר, ועתה גם שוודיה - שתי המדינות הנורדיות נאלצו להתמודד עם קשיים מכיוון טורקיה, אבל בסופו של דבר, ובמעורבות אמריקאית, התגברו על כך. נשיא פינלנד הוא המפקד-העליון של הצבא, אמנם לאורך השנים תפקיד הנשיא הפיני הפך פחות ביצועי כצרפת ויותר סמלי כישראל; אך הוא שותף להובלת מדיניות החוץ והבטחון לצד הממשלה. צירוף פינלנד לנאט"ו הגדיל פי 2 בערך את אורך הגבול המשותף בין רוסיה ונאט"ו; ועתה בפינלנד פועלים לביצור הגבול. ומה לגבי האביסטו? בגיל 65 הוא הפסיד בבחירות לנשיאות בפעם השלישית ברציפות, וקשה לראות אותו רץ שוב - אם כי אין לדעת. סטוב והאביסטו התחייבו שהמנצח יקפוץ בליל-הבחירות למטה המפסיד, כסימן לאחדות לאומית ופיוס. סטוב עמד בהבטחה, מי אמר שהג'נטלמניות חלפה מן העולם?
ב-14 בפברואר, יום האהבה, נערך יום-הבחירות הגדול בעולם. כ-128 בפברואר מיליון איש מתוך כ-205 מיליון בז"בים יצאו לבחור בשלל רמות הממשל במדינת-הענק אינדונזיה. מדינה של כ-280 מיליון תושבים הנפרשת על יותר מ-17 אלף איים; מדינת הרוב המוסלמי המאוכלסת בעולם. בניגוד להודו וארה"ב, הפורסות את ההצבעה למספר ימים או מאפשרים הצבעה מוקדמת – אינדונזיה לא, כנראה זו אחת הסיבות בגינם עדיין סופרים שם את הקולות. בבחירות לנשיאות – ניצחון ברור לגנרל-לשעבר פראבוו סוביאנטו בן ה-72. הוא גרף כ-58% מהקולות, ולא יגרר לסיבוב שני שהיה נערך רק ביוני. כנראה העובדה שלצידו רץ כסגן צעיר בן 36, שהוא "במקרה" בנו של הנשיא הנוכחי, הייתה לכך השפעה. סוביאנטו עצמו היה נשו לבת הרודן המנוח סוהרטו, והוא בן של שר-אוצר ומסחר לשעבר, תזכורת לכך שפוליטיקה היא פעמים רבות עסק משפחתי. הנשיא הנוכחי, וידודו; זוכה לשיעורי תמיכה עצומים, אך היה מנוע מלרוץ לכהונה נוספת. וידודו ספג ביקורות על צעדים שנצטיירו אנטי-דמוקרטיים, אבל כנראה שינוי חוקתי שהיה כן מאפשר לו לרוץ, היה צעד אחד יותר מד אפילו עבורו. אם לא הזכרנו, וידודו הביס פעמיים את סוביאנטו בבחירות לנשיאות אינדונזיה; כלומר – הם אינם מאיתה מפלגה.
עוד בנושא
למעשה, מפלגת-האם של וידודו הריצה מועמד מטעמה; אך באופן נוח וידודו ניסה לטעון שכנשיא אל-לו להצטייר מפלגתי. לאחר הבחירות ב-2019, ובמחוות אחדות-לאומית, סובינאטו מונה לשר-הבטחון בממשלת וידודו. עתה, יותר נכון החל מאוקטובר, המושכות תהיינה בידי סוביאנטו; הגנרל-לשעבר האפוף חשדות לגבי התנהלותו במשטר חותנו, ומי שגם הצליח להתמתג-מחדש משמרן-לאומן ל"סב חביב" הודות לרשתות החברתיות. הבחירות ההלו התאפיינו בשיעור ניכר של בז"בים צעירים – יותר ממחצית – מה שאולי מסביר איך הצליח לסוביאנטו במהלך השיווק-העצמי. אותו דור צעיר מלא תקוות וחלומות לעתיד, סוביאנטו ינסה שלא לאכזב. כהונת וידודו, וגם הסבר לאהדה הגדולה ממנה נהנה, התאפיינה במיזמי תשתיות גדולים. מיזם-הדגל היא הבירה החדשה, ששלב ראשוני שלה יחנך כבר בקיץ לפני חילופי השלטון. על סוביאנטו תוטל המשימה להמשיך. בגזרה הפרלמנטרית, נראה שסוביאנטו ומפלגתו גרפו כ-13% בלבד מהקולות – הספירה כאמור עוד נמשכת – מה שיצר מאוד את צעדיו.
בלוח-השנה הפוליטי העולמי 25 בפברואר הופיע כיום הראשון בשנת 2024, שנת הבחירות הגדולה, עם יותר ממערכת בחירות כלליות אחת בעולם. בלארוס בחרה פרלמנט וחברי-מועצות מקומיות, למחרת יום-השנה השני לפלישה הרוסית לאוקראינה. באופן לא-מפתיע, תומכי הנשיא לוקשנקו זכו במרבית המושבים. האופוזיציה קראה לחרם; ובבלארוס סירבו להזמין משקיפים מטעם 'הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE)', פורום היסטורי מימי המלחמה-הקרה ששימש ודומה ששוב משמש, לשיח בין-גושי.
"הבשורה הגדולה", אם מישהו היה מודאג, היא כי הנשיא אלכסנדר לוקשנקו הכריז רשמית כי ירוץ לכהונה שביעית בתפקיד בבחירות לנשיאות שתתקיימנה ב-2025. בלארוס, "הרודנות האחרונה באירופה" כפי שכונתה לא-פעם, מוצאת עצמה בשנים האחרונות במצב מעניין – הקהילה הבינ"ל רואה בה שותפתה של רוסיה לפשע, ולכן ספורטאים בלארוסים הורחקו לצד רוסיים למשל. אך מנגד, בלארוס רשמית אינה צד למלחמה באוקראינה – מה שמאפשר לה לא-פעם להיות כלי-שרת עבור הקרמלין כדי לעקוף עיצומים מסוימים או לצרכי-פנים. הרי מרד כוח-ווגנר ויבגני-פריגוז'ין נעצר רק בזכות "התערבות" בלארוסית שהציעה מקלט בשטחה למיליציה. מה היו שוות ההבטחות לימים? זה משהו אחר. כל התפתחות בעימות, הקר בינתיים, בין רוסיה ונאט"ו בהכרח תערב את בלארוס – הואיל ומגבולותיה צבא פולש יכול, בתנועת מלקחיים אל מובלעת קלנינגרד וממנה, ולנתק יבשתית את המדינות הבלטיות מתגבורת נאט"ו. זה בדיוק תרחיש האימים המדאיג את ריגה, וילנה וטאלין.
ב-25 בפברואר, סנגל הייתה אמורה לבחור נשיא חדש. הנשיא המכהן, מאקי סאל; הכריז כבר ביולי 2023 כי לא ירוץ לכהונה שלישית. ההודעה יצאה בצל הפגנות הפגנות לאחר הרשעת מועמד אופוזיציה בתיקי שחיתות. רה"מ אמאדו בה הוצב כמועמד מפלגת-השלטון – ומולו האופוזיציה שמה את רה"מ-לשעבר אידריסה סק ואת ראש-עיריית דקאר לשעבר חאליפה סאל. הכל היה כבר מוכן, עד שב-3 בפברואר, כשלושה שבועות ליום-הבחירות, הנשיא סאל הכריז על דחיית הבחירות לסוף-השנה ב-15 בדצמבר; וזאת לאחר פתיחת בדיקה בפרלמנט לגבי יושרת שני שופטים המכהנים בוועדת-הבחירות. ההחלטה נענתה בדאגה מצד גוש מדינות מזרח-אפריקה (ECOWAS), האיחוד-האפריקאי, האו"ם, ארה"ב, הא"א, וארגוני זכויות אדם ואזרח.
בהעדר תהליך דמוקרטי - יוצאים לרחוב. הכאוס בסנגל
החשש הוא מהדרדרות של דווקא אחת המדינות היציבות, החזקות והדמוקרטיות באזור לעבר פסים לא-דמוקרטיים; סמכותניים ואף רודניים. היו מי שהאשימו את הנשיא סאל באחיזה בקרנות-המזבח, בהיאחזות-בכיסא בניגוד לחוק. האזור חווה בשנים האחרונות רצף של הפיכות צבאיות, הדרדרות ביציבות ובאופי הדמוקרטי של סנגל, עלול להחריף את המצב. ב-ECOWAS אירגנו משלחת, לא יכלו לשאת את החרפה. בינתיים מתקיימים הליכים משפטיים, ייתכן ובחירות תערכנה ביוני ולא בדצמבר. מה שברור, לא מדובר באקורד הסיום שקיוו לו כשבאופן יוצא-דופן הודיע נשיא מכהן על פרישה למעשה. ההפיכות הצבאיות, צריך לזכור, מוצדקות פעמים רבים בשם דמוקרטיה שנשחקה בשל משטרים ששיחקו בכללי-המשחק האריכו יותר מדי ימים. ימים יגידו אם לסנגל צפוי גורל דומה.
