רצף הפיגועים של החודש וקצת האחרון כבר עונה להגדרה "גל". מאז 17 בנובמבר ועד היום (שבת) אנו מונים 12 פיגועים וניסיונות פיגוע, אם כוללים במניין זה גם את דקירת הסוהר בכלא נפחא השבוע בידי אסיר מחמאס - אירוע שהוצג על ידי הצד הפלסטיני כפיגוע לכל דבר.
חמאס פועל להשאיר את עזה שקטה - ולהבעיר את הגדה המערבית. נראה שזה גם מצליח לו, בזמן שהלגיטימציה של הרשות הפלסטינית מדממת • מחשש ל"אביתר 2" - הדרג המדיני הנחה את מערכת הביטחון שלא לאפשר הקמת מבנים חדשים בחומש
— כאן חדשות (@kann_news) December 24, 2021
פאנל הפרשנים ב-#השבועעםגאולה עם @galberger ו-@roysharon11 על גל הטרור pic.twitter.com/cc9f4Deayt
האם זה גל קצר או ארוך, נדע בהמשך. אבל נראה שהוויכוח הטרמינולוגי לגבי האם אנחנו בגל או לא, כבר נמצא מאחורינו. אין טעם לדוש בכך עוד. עדיין קשה להצביע על טריגר אחד מובהק שהקפיץ את גרף הפיגועים למעלה. גרף שאף פעם לא באמת נגמר, ויש לו מכנה משותף אחד: שנאת יהודים.
היום, רגע לפני סגירת 2021, כדאי לעצור לרגע ולהסתכל על השנה האחרונה ומה בעצם קרה פה. ננסה לעשות זאת דרך נקודת מבט פלסטינית.
בשליש הראשון של השנה אחזו בזירה הפלסטינית רוח ותקווה חדשה. זה קרה בעקבות ההיערכות לבחירות כלליות חדשות שעליהן הכריז אבו מאזן בינואר. לראשונה מזה עשור וחצי כל המערכת הפלסטינית נדרכה והתכווננה לבחירות לפרלמנט שתוכננו ל-22 במאי (אחרי חודשיים, ביולי, היו אמורות להיות הבחירות לנשיאות. על הנייר לפחות).
בתחילה, הציבור הסתכל על כל המהלך הזה של הכרזת הבחירות בחשדנות, אך ככל שחלף הזמן עוד ועוד חלקים בציבור נטענו בתחושה שזהו, הפעם זה קורה. זה אשכרה הולך לקרות. ואז, בסוף אפריל (29 בחודש), בדקה ה-90 ממש, שלושה שבועות בלבד לפני מועד הבחירות שהיו אמורות להיות היסטוריות, אבו מאזן הוריד גיליוטינה וגנז את המהלך כולו.
תחשבו על ציבור שעומד בראשו אדם שנבחר לתפקיד בינואר 2005, ומחזיק בו 15 שנה בלי בחירות. ציבור שכבר שנים קורא לאדם הזה בסקרים לפרוש וללכת הביתה – כשני שלישים ממנו ויותר. והוא פשוט נשאר שם. ופתאום הוא מודיע על בחירות, ומאותת שהוא רציני. והקמפיינרים כבר עובדים בשטח, והציבור מקבל פתאום תחושה שיש משמעות לקול שלו והוא יכול לשנות, ואז בום – הכול נגמר במחי צו נשיאותי אחד שמעלים את התקווה כלא הייתה.
ואז בא חודש מאי ועמו מבצע "שומר החומות" (10 במאי), 11 יום בלבד לאחר ההחלטה הרשמית של אבו מאזן על ביטול הבחירות. והמבצע הזה סוחף את הציבור בגדה. לא שהציבור בגדה משתתף, הוא עדיין עצור מאוד.
מה גורם לצעיר ערבי לקחת סכין ולדקור אזרחים חפים מפשע? אחרי רצף פיגועים @SuleimanMas1 הגיע לבדוק את המצב בשער שכם. אלו התשובות שהוא שמע שם#הכול_פוליטי pic.twitter.com/9AOx4gAPjW
— כאן חדשות (@kann_news) December 18, 2021
אבל הציבור הזה רואה איך חמאס יצא למלחמה בעזה בגלל ירושלים לכאורה (האיום בפינוי שייח ג'ראח והעימותים ב-LIVE בהר הבית בבוקר פתיחת המלחמה), ואיך האלטרנטיבה – אבו מאזן – סיכל מהלך היסטורי - את הבחירות – בגלל אותה ירושלים עצמה, אחרי שישראל לא הגיבה אם תאפשר לקיים בחירות לרשות גם בירושלים. הטענה ברמאללה הייתה שלא ניתן לעשות בחירות בלי שירושלים משתתפת.
והציבור הזה רואה עוד משהו. הוא רואה איך ערבים-ישראלים בערים המעורבות בתוך ישראל יצאו מאזור הנוחות שלהם להתעמת עם כוחות הביטחון הישראליים במהלך "שומר החומות". משהו במחסום הפחד נשבר, במחסום ההעזה.
חולף כחודש מאז "שומר החומות", אנחנו כבר בשליש האחרון של יוני, והרשות הפלסטינית עושה אקט אחד יותר מדי. כבר שנים שנטען נגדה שהיא לא מאפשרת חופש ביטוי ודעה, ומתנהגת בבריונות נגד כל מי שמעז לבקר את אבו מאזן או להרים ראש נגד שלטונה. חמאס בגדה הרגיש זאת היטב לאורך השנים, אבל כך גם חלקים אחרים בציבור שלא יישרו קו.
מהו האקט שהרשות עושה? ב-24 ביוני, במהלך מעצר של פעיל האופוזיציה ניזאר בנאת בחברון, מהמבקרים החריפים ביותר של אבו מאזן, הוא חוטף מכות רצח, צונח ומת. וזה לא קורה במהלך מעצר של ישראל, אלא במהלך מעצר של הרשות הפלסטינית. של מנגנוני הביטחון של אבו מאזן. וזה מחולל סערה ציבורית ומתהפך על הרשות.
חלקים בציבור מתחילים להפגין לאות מחאה, והחיכוך ביניהם לבין מנגנוני אבו מאזן גוברים. הרשות מדכאת את המחאה הזאת בכוח. בהדרגה, ההפגנות מאבדות נפח, אבל האירוע הזה עדיין מתמשך, ומשפחתו של פעיל האופוזיציה מקפידה עד היום לשמר את הנושא בשיח ובתודעה. עד היום המשפחה מארגנת הפגנות קטנות מעת לעת.
רק שבוע וחצי קודם לכן הושבעה כאן ממשלת בנט-לפיד. ממשלה שהעומד בראשה יכריז לאחר מכן כי מדינה פלסטינית לא נמצאת על סדר היום שלו. בממשלה הקודמת לפחות טענו, גם אם בשקר, שבתנאים מסוימים ניתן יהיה להקים מדינה פלסטינית. פתאום באה ממשלה שאומרת בלי להתנצל: לא יקרה. לא במשמרת שלנו. וגם את זה שומעים בציבור הפלסטיני.
כבר אז אנחנו כמעט חצי שנה אחרי שביידן הושבע בבית הלבן והחליף את "השטן הגדול" בעיני הפלסטינים, דונלד טראמפ. ושום דבר רציני גם לא קורה מול האמריקנים. ביידן לא רץ לאבו מאזן, ולא מזמין אותו לבית הלבן. את הבטחת הבחירות שלו, לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקנית בירושלים – המיועדת לפלסטינים – הוא לא מממש גם כיום, יותר משנה לאחר שנבחר. לפחות לא בינתיים.
בציבור הפלסטיני מתקבלת תמונה כזאת: חמאס עושה ומפעיל כוח מול ישראל, ולעיתים מצליח לסחוט ממנה דבר מה או שניים בדרך הזו. למשל, אחרי "שומר החומות", לראשונה קפץ מספר הפועלים המורשים להיכנס מעזה לישראל לעשרת אלפים, והיד עוד נטויה.
גם אבו מאזן מקבל כמה הקלות, כמו הסדרת רישום של משפחות ואנשים שכתובתם לא עודכנה לגדה, אבל זה לא באמת מחולל שינוי דרמטי במציאות הכללית כשזה עומד לבדו. פרויקט הדגל של אבו מאזן היה ונותר הקמת מדינה פלסטינית, והדגל הזה לא רק הורד מזמן לחצי התורן, הוא הוסר לחלוטין, ביחד עם התורן עצמו.
מגיעים לתחילת ספטמבר, ערב ראש השנה העברי, בריחת האסירים מכלא גלבוע. שישה אסירים, רובם מהג'יהאד האסלאמי וזכריה זביידי אחד, מצליחים לחפור מנהרה במשך חודשים ארוכים מתחת לאף ולבטון היצוק של שירות בתי הסוהר, ונמלטים באישון לילה אל החופש. וזה מסעיר את הדמיון של הציבור בגדה. וכל מערכת הביטחון הישראלית על הרגליים למשך עשרה ימים, עד שצמד האסירים האחרון נלכד בג'נין.
ושוב, מה הפלסטיני רואה? הוא רואה ערבים-ישראלים מסירים את הכפפות מול הממסד הישראלי ומול הישראליות בכלל ב"שומר החומות", הוא רואה את בניו האסירים הביטחוניים עושים את הבלתי ייאמן ונמלטים אל החופש, הוא רואה את חמאס, שלא חשש לקחת את עזה למלחמה רביעית במספר.
והוא רואה עוד דבר: את עצמו בגדה. יושב בשקט רוב הזמן. אבל הדימיון כבר ניצת. לא ברור אם זה מה שהתחיל את הדומינו ושחרר את השד מהבקבוק, שיתרום אחר כך את חלקו לרצף הפיגועים, או שכל האירועים האלה יחד הם לא יותר ממצרף מקרי לחלוטין ולא רלוונטי לעניין עצמו.
מופע של איש אחד: איך הפך אבו מאזן מתקווה ליברלית לשליט יחיד? | האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
איפשהו בנובמבר, הרשות הפלסטינית, הסובלת מדימום לגיטימציה מתמשך (ביתר שאת מאז ביטול הבחירות של מאי, הרג פעיל האופוזיציה ניזאר בנאת ביוני, וכמובן – "שומר החומות" שבו היא נותרה מחוץ לסיפור לחלוטין), מבינה שההרתעה שלה בציבור נסדקת. היא מחדשת את המעצרים נגד חמאס וגורמים אחרים שהרימו ראש בתקופה שקדמה לנובמבר, מחשש שהעסק יתחיל לברוח לה מבין הידיים.
חמאס ניצל את התקופה שבה הרשות דיממה מלגיטימציה כדי לשגשג, להגביר נוכחות ולהתחיל להרים ראש בגדה. אם במשך שנים היה לו חשש אמיתי לנופף בסמלי חמאס ברחובות (הדגלים הירוקים של חמאס, חמושים של חמאס בכל מיני פינות שכוחות אל) – פתאום כל זה מתחיל לחזור. הוא עושה זאת בין השאר בחסות "צו החירויות" שפרסם אבו מאזן לרגל הבחירות שלא קרו, והעניק לחמאס יותר חופש פעולה לפעול בשטח. הבחירות אמנם בוטלו, הצו לא.
בשליש האחרון בנובמבר, אחרי שבועות של היערכות והססנות, מנגנוני הביטחון של אבו מאזן, פוצחים במבצע צבאי לרגע במחנה הפליטים ג'נין. זה קורה בערב שישי אחד לאחר שכיסי ההתנגדות לרשות במחנה החלו להתחזק, וכמה ימים לאחר שהלוויית בכיר חמאס בג'נין שמת מקורונה הפכה למפגן כוח של חמאס שצבע את העיר בירוק. גם חמושים של חמאס במדים השתתפו.
בתחילה, אבו מאזן הדיח את מפקדי המנגנונים בג'נין ומייד החליט שזו העת לצאת במבצע צבאי להשבת ההרתעה. הכוחות של אבו מאזן הגיעו למחנה הפליטים ג'נין, חטפו אבנים וצרורות ירי באוויר, ונסוגו לאחור עוד באותו הלילה. הם לא חזרו מאז לתוך המחנה עצמו.
בד בבד, מנובמבר אנחנו רואים שורה של אירועי חיכוך גוברים בין הרשות הפלסטינית לבין חלקים בציבור במוקדים שונים בגדה, בכל פעם על רקע שונה. בכל פעם שהרשות מנסה להגיע למקום מסוים כדי לעשות סדר ולהוכיח מי הבוס, היא חוטפת. יותר ויותר חמושים רעולי פנים נראים לפתע ברחובות, חלק מאיימים על הרשות. מחסום הפחד נשבר, מחסום ההעזה.
מנגנוני הביטחון של הרשות מנהלים מרדפים אחרי שיירות שחוגגות שחרורי אסירים ביטחוניים מהכלא, רק כדי להחרים דגלי חמאס ירוקים שמונפים בהן. היא מפוצצת אירועים באולמות, ומפזרת חוגגים התומכים בחמאס. קריאות בשבח מפקד הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד דיף בהלוויה בשכם? הרשות הפלסטינית מפזרת את משתתפי ההלוויה ומתחילים עימותים.
כל אירוע כזה רק מגביר את הביקורת נגדה עוד יותר. את הביקורת ואת המיאוס ממנה, ואת חיזוק תדמיתה כמשתפת פעולה של ישראל. כזו שחולקת עם ישראל את האינטרס לגדוע את ראשו של חמאס בגדה.
אבל זה לא נשאר רק בשדה הזה: הרשות נגד חמאס. אצל חלקים בציבור זה כבר מזמן נתפס כאילו הרשות היא נגד רצון העם. ומי שדואג לקבע את המשוואה הזו בתודעת הציבור הוא חמאס, שפועל לתקוע טריז בין הציבור לרשות הפלסטינית. והוא לא צריך להתאמץ יותר מדי, זו האמת. גם פה הוא רוכב על גל הקיים ממילא, רק מוסיף לו הד ומחזק אותו עם מגבר תעמולתי עוצמתי.
התחושה שחמאס מבקש לקבע היא שהפער בין הרשות הפלסטינית לעם שלה, אותנטי יותר או פחות, רק הולך ומעמיק. חמאס כבר מפמפם בזמן האחרון מטבע לשון חדש: "הפלסטיני החדש", הוא קורא לו.
והוא מכוון בכך לדבר הבא: הרשות הפלסטינית תחת אבו מאזן ניסתה בעשור וחצי האחרון לבנות "פלסטיני חדש" – כזה שיושב בבתי קפה, אוכל סושי, הולך להיי-טק, נוהג בריינג' רובר, נהנה מהחיים הטובים. כזה ששכח את המאבק בישראל. כזה שהכניס לפריזר את השאיפות הלאומיות, מתעסק בחיי היומיום ומסתפק בהקלות כלכליות.
"אין פלסטיני חדש" – חמאס גורס. והציבור בגדה מוכיח את זה היום, הוא מוסיף. הציבור מוכיח שהוא מתנער מ"הפלסטיני החדש" שנבנה בצלמו ובדמותו של אבו מאזן, וחוזר אט-אט למקורות. לפלסטיני הישן, הנאבק, המתנגד לכיבוש, הפלסטיני של האינתיפאדות, זה שחושב מבוקר עד לילה רק על דבר אחד: איך לסלק את הכיבוש מפה, או את ישראל כולה. כזה, שמאמץ לחלוטין את התורה של חמאס, ומתנער לחלוטין מהתורה של אבו מאזן.
כשכל זה ברקע, ב-17 בנובמבר החל גל הפיגועים הנוכחי. 12 פיגועים וניסיונות פיגוע כאמור, בתקופה של חודש ושבוע. את רוב המחבלים לא חמאס שלח. רק עודד מרחוק ודחף להתמיד ולהגביר.
במקביל, הוא פועל להוסיף למאמץ פיגועים גדולים יותר, ויעידו על כך החוליות הגדולות שהקים חמאס ונתפסו בגדה בחודשיים האחרונים, עם נשק חם וחומרי נפץ. חוליות שהוא מכווין מעזה ומחוץ לארץ. המחולל הראשי, סאלח עארורי, מאושר. הוא בשמיים. בינתיים רק בתחושה.
בחודש שעבר חגג ראש הרשות אבו מאזן 87 אביבים. כבר תקופה שרבים מריחים את הסוף הקרב, גם אם איש אינו יודע מן הסתם לומר מתי זה בפועל יקרה. גם חמאס, שניחן בחושי ריח מחודדים, יודע שהשעון מתקתק. יש כרגע שני שעונים שרצים במקביל ומתחרים ביניהם: שעון האג'נדה של אבו מאזן ושעון האג'נדה של חמאס. אין יותר מדי זמן. אחד מהם עלול להיגמר בקרוב. וכדאי להתחיל לחשוב ברצינות מה עושים עם זה.
