הטרדות מיניות, שלא לדבר על תקיפות מיניות, הן דבר פסול. הטרדות מיניות, ואולי גם תקיפות מיניות, הן דבר שגרתי. כאשר דבר פסול הוא גם דבר שגרתי, יש בעיה. השר אלעזר שטרן לא יצר את הבעיה הזאת. הוא כנראה גם לא מי שיפתור את הבעיה הזאת. הוא בוודאי מתנגד להטרדות מיניות, ולתקיפות מיניות, ואם טעה בשיקול הדעת בגלל שיקולים כאלה או אחרים, זה לא בגלל שלא אכפת לו.
פתחו לכם חנות בשבת מול הבית – אתם בעד או נגד? בואו ושחקו את ראש.ת העיר
שטרן – וזה נכון לגביו באופן כללי, ולא רק לעניין הזה – הוא אדם שאכפת לו. רק שלפעמים הוא לא מסביר את עצמו היטב, לפעמים הוא מתפתה לפרובוקציה של רגע כדי להעביר מסר בחדות – בלי לשים לב שהפרובוקציה השתלטה על המסר והרגה את החדות.
שטרן רצה להסביר שתרבות של תלונות אנונימיות היא דבר שיוצר קושי. בזה הוא צודק. אבל כאשר יש קושי, גריסה איננה הפתרון. התמודדות פרטנית היא הפתרון. מכיוון שהתלונות ששטרן גרס נגרסו, ספק אם נדע אי פעם אם התמודד איתן כראוי. האם מה שגרס היה ראוי לגריסה, כמו חלק מהתלונות האנונימיות. או אולי מה שגרס היה ראוי לבדיקה, כמו חלק אחר מהתלונות האנונימיות.
כך או כך, הוא לא סייע לעצמו במרוץ לראשות הסוכנות היהודית. יש אומרים (גם הם אנונימיים!), שכבר אין לו סיכוי לנצח. בעידן ה״מי טו״ נציגים אמריקאים לא יכולים להרשות לעצמם להצביע למועמד שקיים ספק ביחס לאופן שבו טיפל בהטרדות מיניות (שטרן טוען שלא גרס הטרדות מיניות. עדויות שצצו נגדו מצביעות על אפשרות שבכל זאת עשה זאת. כאמור, ספק אם נדע).
השרה פנינה תמנו-שטה בריאיון לכאן רשת ב: מאחורי כל תלונה יש אישה, יש חיים
מה שפרשת שטרן על הסתעפויותיה מזכירה זה עד כמה מהיר היה השינוי – לפחות תודעתי והצהרתי – ביחס של החברה להטרדות מיניות. יום אחד ״זה״ עוד היה נסבל. לא חוקי, לא זוכה לעידוד, אבל בהרבה מובנים נסבל. יום למחרת ״זה״ נעשה בלתי נסבל. ולא רק בלתי נסבל בהווה, אלא גם בלתי נסבל בדיעבד. כלומר – לא רק שמהיום והלאה מי שמטריד, או מטרידה, יזכה לטיפול מסוג מחדש. אלא שמהיום והלאה גם מי שהטריד בעבר, או סייע להטרדה בעבר, או התעלם ממנה בעבר, או גרס אותה, יזכה לטיפול מסוג חדש. המהפכה לא רק הדיחה את המלך המכהן, היא הדיחה, למפרע, גם את כל המלכים ששלטו לפניו. מה שמייצר קושי בהווה בהתייחסות למעשים בעבר.
זה ניכר בעדותה של קולט אביטל על מעשיו של שמעון פרס. מעשים חמורים, שמכתימים את הרקורד שלו. ואביטל נשמעת כמעט מתנצלת על הכתמת הרקורד שלו. כמובן, פרס כבר איננו כאן כדי להגן על עצמו, שלא לדבר על להכחיש (ושיהיה ברור: אני מאמין לאביטל בלי שמץ של ספק). הוא גם איננו כאן כדי לתקן, להסביר, להתנצל, להזכיר שהייתה תקופה אחרת, שהיו סטנדרטים אחרים. זה כמובן לא הופך את מה שעשה לפחות פגום, אבל מעמיד את מה שעשה בהקשר נכון.
יש הבדל בין מי שעושה מעשה פגום כאשר ברור לכל – ומוסכם על הכל – שהוא פגום, לבין מי שעושה מעשה פגום כאשר ישנה מידה של ערפול מוסרי ביחס למעשיו, ולא לגמרי ברור לכל ולא לגמרי מוסכם על הכל מה מותר ומה רק קצת אסור, ומה אסור בהחלט.
הנה דוגמה: הבחינה לאחור של כל גדולי האומה האמריקאים דרך השאלה האם היו להם עבדים. ומה לעשות, לרובם היו עבדים. פגם מוסרי? אין ספק. ובכל זאת, כך היו וושינגטון וג׳פרסון, ג׳קסון ומדיסון. עכשיו צריך להחליט מה לעשות בזה. עכשיו צריך לקבוע האם מהפכה מוסרית יכולה להיות גם מהפכה בדיעבד. כלומר, לנסות לתקן לאחור את כל מה שאפשר. למחוק מספר גדולי האומה את מי שחטא אז במה שאסור היום.
המקרה של הטרדות מיניות איננו זהה לזה של העבדות. הטרדות מיניות אסורות, פורמלית וחוקית, כבר הרבה מאוד זמן. שטרן גרס תלונות (כאמור, הוא מכחיש שעסקו בהטרדות מיניות) כשהחוקים כבר היו ברורים. פרס תקף את אביטל כאשר כבר היה ברור שלא עושים דברים כאלה. משה איבגי נכנס לפני כמה ימים לכלא, משום שהעבירות שביצע, אמנם לפני המהפכה התודעתית, בכל זאת חרגו מכל נורמה סבירה של התנהגות אנושית.
האזינו לקולט אביטל מתראיינת לכאן רשת ב
ובכל זאת, כנראה שהיה צריך לחכות למהפכה, דרמטית, חדה, בכדי שהכללים יחלחלו יותר לעומק. כנראה שלגברים היה קשה להפנים ולקבל וליישם עד שבאה תביעה חברתית נחרצת יותר, סוחפת יותר. לחלקם מן הסתם קשה לקבל אפילו עכשיו – אבל עכשיו לפחות יש כלי ענישה חזקים (קודם כל פרסום מביש, שיש לו תוצאות מעשיות, כפי שיתברר אם שטרן לא יקבל את ראשות הסוכנות. ובהחלט, לפרסום מביש ככלי ענישה יש גם לא מעט חסרונות).
בדור המבוגר, נדמה שיש עוד מי שמפקפקים ביכולת לשנות מסורת גרועה אך ארוכת שנים, אך בדור הצעיר ניכרת אופטימיות: משאלים, גם בישראל וגם במקומות אחרים בעולם, מזהים מודעות גבוהה יותר להכרח להימנע מהטרדות, וגם אמונה חזקה יותר שבעתיד יהיה מצבן של נשים ונערות יותר בטוח.
