שנת התשפ"א תיזכר בישראל כנראה כשנת החיסונים, שנת חילופי השלטון, שנת המהומות בערים המעורבות ו"שומר החומות". כל אלה העמיקו את השסעים במדינה והעלו את גובה הלהבות בוויכוחים הבלתי פוסקים על עתידנו. בערב יום הכיפורים, פרשני וכתבי כאן חדשות עושים את הצעד המתבקש לעבר הרגעת הרוחות, ומשרטטים את הנתיב לסליחה ומחילה - בין הפוליטיקאים, התקשורת וגם בינינו האזרחים.
"סליחה שרמסתי את הבטחותיי בדרך לבלפור" | זאב קם
ראש הממשלה נפתלי בנט התראיין אמש לערוצי הטלוויזיה, לראשונה מאז שנכנס ללשכת ראש הממשלה. הכל היה על השולחן בשיחה הארוכה מלבד דבר אחד – בקשת הסליחה המתבקשת מבוחריו. רבים מהם מרגישים מאז הבחירות שראש המפלגה שלה נתנו את קולם הוליך אותם שולל, הבטיח הבטחות מאוד ברורות ועשה את ההיפך הגמור. נשבע שלא לעשות דברים מסוימים ואז הלך ועשה בדיוק אותם, כשלרגעים אף נראה שהוא כלל אינו מהסס.
הריאיון המלא עם ראש הממשלה בנט
בנט אמנם אמר שהוא מבין את הביקורת אבל אז ביקש שישפטו אותו על פי המעשים. כאילו שהקמת הממשלה עם העבודה, לפיד, מרצ ורע"מ אינה מעשה. בכלל, הקלות שבה ביקש בראיון לבטל את חשיבות דבריו מהעבר היתה מקוממת. כאילו שאין משמעות למילים. כאילו שלפוליטיקאי מותר לומר הכל כדי לקושש קולות, ואח"כ לבוא בדרישה מהציבור להתעלם מאותם דברים שנאמרו ולעסוק רק במה שקורה מכאן והלאה.
נפתלי בנט הודיע שבכוונתו לפעול כדי להקים ממשלה עם יאיר לפיד, ועם השמאל. ברוטציה. רק עם שישה מנדטים. טוב אתם מבינים מה צריך לעשות, כן?#מהצד_השני עם @guyzo pic.twitter.com/5ZEW7f4W9v
— כאן חדשות (@kann_news) June 1, 2021
והרי אחת הטענות שעלתה במשך השנים כלפי נתניהו, על ידי מתנגדיו ומבקריו, היתה שכבר אין משמעות לדברים שיוצאים מפיו ושלא יתכן שהפוליטיקה שלנו מוזילה את המילים עד כדי כך. ואילו עכשיו מבקשים בנט והממשלה שאיתו להמשיך בדיוק בקו הזה. הבטחות בחירות? הן לא יותר מהצקה מעיקה של התקשורת. קווים אדומים שנוגעים לשאלה עם מי לשבת באותה ממשלה ועם מי לא? סתם טרחנות של עיסוק בעבר. במה שונה הפרת ההתחייבות הבוטה של נתניהו מקיום הרוטציה כלפי גנץ מהפרת ההבטחות הסיטונית של בנט כלפי בוחריו? אמרתם ממשלת שינוי, לא?
ובכן, ממשלה שאת מהלך התנעתה עשתה באמצעות אותה פוליטיקה שקרית שהיא נשבעה לשנות אינה יכולה להתהדר במילה שינוי. בטח כשהעומד בראשה לא מיישיר מבט לאותם מאוכזבים, רגע לפני שנכנס יום כיפור, ואומר להם את הדבר האחד שהם מצפים לשמוע ממנו – סליחה.
"השר לשעבר, סלח לי, לא ידעתי שכך זה עובד" | עקיבא נוביק
אם חוקי הפורמט מאפשרים לבקש סליחה גם על דברים שלא התרחשו בשנה החולפת, הרבה שרים בממשלה צריכים להרים בערב יום כיפור הזה טלפון לקודמיהם ולהתנצל בקטנה.
במשך שנים הייתה בישראל אופוזיציה ימנית נחושה לנתניהו. הרכיבו אותה שרים מתוך ממשלתו, שאיגפו אותו מימין, לצד אנשי מרכז ושמאל שנהנו לחבוט בו בנושאים לאומיים ולחשוף את דיבוריו הריקים בסוגיות כמו עזה, בנייה ביהודה ושומרון ומערכת המשפט.
ואז הם החליפו את נתניהו, והתגלו ביותר מדי תחומים כבדיוק אותו דבר.
כשממשלת בנט ולפיד מפציצה דיונות בעזה, הארכיון עולה באש מרוב אמירות לוחמניות שלהם נגד נתניהו. כשלא שוברים את הכלים מול בלוני תבערה, הארכיון מסמיק. והרי מפלגת ימינה השקיעה הון תועפות כדי לשכנע אותנו שהם אינם רופסים כמו הליכוד. יאיר לפיד הבטיח שאם רק יהיה ראש ממשלה, חמאס לא יקבלו מזוודות כסף אלא טילים מונחים 'תוך הראש.
כך גם בהוראות הפתיחה באש, בפינוי חאן אל אחמר (מאחז פקאקטה שמי שניפחו היו בנט, שקד, סער, אלקין ושות'), תוכנית סינגפור של בנט, פסקת ההתגברות, הסדרת ההתיישבות הצעירה, בנייה ביהודה ושומרון ועוד.
כשנתניהו הסביר על אילוצים מדיניים, על התמונה המלאה שרק הוא רואה, על שותפים בקואליציה שלא מאפשרים לו לממש מדיניות ימין, חבטו בו החברים מימין. אם רק יום אחד נהיה בשלטון, הבטיחו, חאן אל אחמר יפונה, דין שדרות יהיה כדין תל אביב והרשות הפלסטינית תורתע ועוד כהנה וכהנה. אנחנו לא נמרח את הציבור כמו המפלגה המסואבת שהיא הליכוד.
הריאיון של בנט מ-2019
אמת, יש דברים שהממשלה החדשה עושה אחרת. למשל במאבק בקורונה, שבו הולכים על אסטרטגיה אחרת, שבינתיים מוכיחה את עצמה (חגים בלי סגר, למשל); או בהעברת תקציב, לא עניין של מה בכך; או בשקט תעשייתי מול מערכות השלטון במדינה. הבטחה אחת הם בהחלט מקיימים: לא להיות נתניהו. לשנות את ההתנהלות ולא לשחזר את גחמותיו האישיות.
אבל כמעט בכל מה שנוגע למדיניות, להכרעות קשות, לנושאים שבהם איגפו אותו מימין, הם מתגלים יותר מדי כשחזור של ממשלת הליכוד ונתניהו. אז במקום שהארכיון הפרטי של שרי הממשלה ימשיך להלבין את פניהם, אולי יקומו ויתנצלו, יבהירו שגם הם רואים מכאן את מה שלא ראו משם, ושלום על ישראל.
"סליחה שאין לי עמוד שדרה כמבקר מדינה" | מרדכי גילת
חלפה שנה נוספת ולקראת יום הכיפורים צפה ועולה שוב השאלה: מי צריך הפעם לבקש סליחה ממי? מי צריך להכות על חטא מחדליו ומדוע? מי צריך להביע חרטה על החלטות אומללות שקיבל כשליח ציבור? מי מעל בתפקידו ואמור לנצל את יום הסליחות והרחמים לבקשת מחילה אמיתית?
הרשימה ארוכה ומזדקרים בה שמות של אנשי תקשורת, אמיתיים ומדומים, נפוחי חזה ואגו – מעצבי דעת קהל לכאורה המשוכנעים שהם אלה שהמציאו את הגלגל. לא פחות.
רק שעל השופרות האלה, על האנשים חסרי הערכים הבסיסיים והיושרה המקצועית, אני מדלג במודע. חבל להשחית עליהם מילים. יש אחרים ברשימה, שנזקם גדול פי כמה, ועליהם אסור לדעתי לפסוח.
הבולט ברשימה המפוקפקת הזאת, המוביל, הוא מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן – האיש שנתניהו הצניח לכיסא שומר הסף הראשי של השירות הציבורי; הפקיד הבכיר שמתנהג כמי שקיבל על עצמו לרסק לחתיכות את משרד מבקר המדינה; מנקה האורווה השלטונית כביכול שהחליט לסרס את כלב השמירה הגדול שהממשלה הפקידה בידיו; האיש שהפך את הרוטווילר שקיבל לידיו לפודל חביב.
השומר המדומה הזה של המנהל התקין אמור לבקש סליחה מהציבור בגין הצלחתו למוטט את המוסד שבראשו הוצב; בגין פירוק האגף לתפקידים מיוחדים במשרדו, היהלום שבכתר המשרד – אגף שרשם הישגים גדולים בעקירת השחיתות השלטונית; בגין הפקרה של מתריעים בשער וחושפי שחיתות; בגין התעמרות בעובדי משרד המבקר, שידיהם קשורות ופיהם חסום כיום; בגין הדוחות חסרי הבשר, העצמות ושמות גיבורי השערוריות שהמבקר אסר לפרסם.
וגם, ואולי בעיקר: מתניהו אנגלמן צריך לבקש סליחה אחת גדולה מהציבור בגין הדוחות השטחיים בעזרתם מרח את מחדלי הממשלה הקודמת בשנות המלחמה בקורונה. הדוחות האלה הם המטריה שפתח המבקר מעל לראשו של בנימין נתניהו – מעל לראשו של האיש שקיבל לבדו את רוב ההחלטות החשובות בנושאים של חיים ומוות.
"סליחה שלא כתבתי את כל האמת", הוא צריך לומר בערב יום הכיפורים, "סליחה שלא חשפתי את הפרוטוקולים מישיבת קבינט הקורונה, סליחה שלא הצגתי בפני הציבור את ההסכמים הסודיים עם חברת פייזר – סליחה, סליחה, וסליחה שאני כזה ושאין לי עמוד שידרה. סליחה שבניגוד לקודמי עקרתי לעצמי ולבכירי משרדי את כל השיניים".
"סליחה שישר חשדנו בערביי ישראל" | ריאד עלי
ביום כיפור צריכות מדינת ישראל, הציבוריות הישראלית ובעיקר התקשורת לבקש סליחה מהציבור הערבי במדינה. לבקש סליחה אמרתי? התכוונתי להתנצל, להתחרט ולקוד קידה בפני הציבור הזה.
בסמוך לידיעות על בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע, הצטופפו להם באולפני הטלוויזיה פרשנים והתחילו לנתח את הידוע והלא ידוע אודות נסיבות הבריחה: איך, מתי, והעיקר לאן מועדות פני הבורחים.
כולם, ללא יוצא מן הכלל קבעו שמבצע נועז, מסוכן ומסובך שכזה חייב, אבל חייב להסתייע בגורמים מבחוץ. שהרי לא יעלה על הדעת שזכריה זביידי, אגדה מהלכת, יזחל כך סתם מאובק מבטן האדמה אל הלא נודע. מישהו, אולי יותר ממישהו, היו בסוד העניינים והמתינו להם בחוץ עם רכב כדי לספק לבורחים נתיב מילוט זריז ובטוח. הרמזים היו עבים מספיק כדי להבחין לאן האצבע המאשימה מופנית: אל הערבים הישראלים.
בחלל האולפנים וברטט השידורים האין סופיים ריחפה ציפייה, כמיהה אפילו, תקווה עטופה בשכנוע פנימי שנתעורר אל התגשמות הסיוט שכולם הזהירו ממנו: קרי, ערבי הוא ערבי וערבים ישראלים - כמה לא מפתיע - קשרו קשר עם הפלסטינים הכי מאיימים במחוזותינו.
בעיניי רוחי, ראיתי שורה ארוכה של פוליטיקאים מהימין (הימין שנמצא ימינה מראש הממשלה נפתלי בנט) עומדת בתור לפני האולפנים כדי לזעוק באוזני הקואליציה: "אמרנו לכם", ולבקש מח"כ מנסור עבאס לגנות את הסייענים, לבקש מחילה וסליחה מהעם היהודי ולהצהיר עם פנים מושפלות שהוא בממשלה כדי להוכיח שאפשר אחרת.
ואז הבנו שזה לא זה. לא רק שזכריה זביידי וחבריו ברחו ללא תוכנית מילוט, וכמו שאומרים בערבית יצאו עלא באב אללה, ולא רק שערבים ישראלים לא המתינו להם ליד פתח המנהרה עם רכב סובארו סטיישן חלוד ומצ'וקמק (נלך עם הסטריאוטיפ עד הסוף), אלא שגששים בדואים סייעו בתפיסת השניים הראשונים, וערבים ישראלים ממש, מוסלמים רחמנא ליצלן, עם זכות הצבעה לכנסת ופספורט כחול לבן, הם שהתקשרו למשטרה ודיווחו על דמויות חשודות המסתובבות להם בין הרגליים או מבקשות אוכל וטרמפים.
את השאלה אם זאת הייתה אזרחות טובה לשם שמיים או חישוב סיכונים חכם מצד המדווחים, נשאיר בחלל האוויר. זהו לא יותר מחומר לעיסה עסיסי למכורים לתיאוריות הקונספירציה. מה שכן, סיפור הבריחה הוכיח לנו פעם נוספת שאזרח ערבי בישראל הוא תמיד בחזקת חשוד עד שתוכח חפותו. גם אז צריך לחטט בציציות שלו, שהרי, אמרנו כבר, ערבי תמיד נשאר ערבי, ועל זה אומרים היהודים - כבדהו וחשדהו.
איני טוען לרגע שסיפור ההסגרה הופך את כל הערבים בישראל לציונים, ואין ספק שיש לא מעט ערבים בישראל שרואים בזכריה זביידי גיבור לאומי ולוחם חופש. ייתכן שערבים ישראלים אחרים היו מעלימים עין אן שהיו מנסים לעזור לו אם היו נתקלים באסיר הנמלט. מה שאני כן טוען הוא שהגיעה העת לתת לאזרח הערבי את מה שמדינת חוק נותנת לאזרחים שלה, ולו בשם הפרוטוקול הטכני של החוק היבש: חזקת החפות. עד שיוכח אחרת.
רוב הערבים בישראל מגדירים את עצמם פלסטינים, והם עדיין רוצים מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל - לא במקומה. הם מחפשים כל הזמן את הנתיב שיגשר בין השיוך הלאומי פלסטיני שלהם לשיוך האזרחי ישראלי. מכל אלה צריך לבקש סליחה על שחשדו בהם כסייענים פוטנציאלים לזכריה זביידי.
"סליחה ששכחנו אתכם, אזרחינו הוותיקים" | קטי דור
נדמה לי שבקשת הסליחה השנה צריכה להיות מופנית לקשישים. האוכלוסייה שהכי קל לא לתת לה את מה שהיא צריכה. כי אין לה כוח, אין לה לובי והיא לא תהפוך שולחנות. יש כמה גיבורים שנלחמים עבורם בקול ענות חלושה אבל זה לא מספיק, צריך לשנות את התפיסה הבסיסית, כמו היפנים, ולכבד את הקשישים.
בוודאי בהקשר של המגיפה הארורה הזאת, שתוקפת קשה בעיקר אותם, אם לא בהידבקות, אז בהימנעות, התבודדות ועצב, שהפך כבר לחלק מחייהם, גם של השמחים שבהם. אז סליחה שלא מספיק השקענו בכם, בקשיים שלכם, סליחה שאנחנו לא מבינים שאתם חשובים לא רק במילים אלא במעשים.
סליחה בעיקר מהקשישים החלשים, אלו שהילדים שלהם עסוקים בהישרדות, שהחברה והמדינה, צריכים לדאוג להם באופן אחר. ולא רק בלחסן אותם ראשונים (שזה כמובן ראוי והכרחי). לא כיבדנו אותם מספיק. ולחלקם הקורונה הרסה את החיים... את החלק האחרון של החיים. וחלקם סיימו את חייהם אם לא בגלל הקורונה, אז מהספיחים שלה.
סליחה גם מהקשישים הפרטיים שלי, הקרובים אליי. שלא היה לי זמן, שלא הייתי קשובה, שלא התפניתי מספיק, שלא הייתי.
הסליחה שמגיעה לספורטאים ואוהבי הספורט | ליאן וילדאו
אז ממי נבקש סליחה ספורטיבית? מהספורטאים הפראלימפים הנפלאים, שרק כל ארבע (או חמש) שנים אנחנו נזכרים ממש בקיומם. מהספורטאים האולימפים, שמשקיעים את חייהם בענפים סיזיפיים, שבימים כתיקונם זוכים לשורת אזכור - ורק אם יש מדליה.
מכדורסלנים וכדורסלניות ישראלים מוכשרים, שרואים זרים מתחלפים בלי הפסקה בליגה ועדיין לא מקבלים מספיק הזדמנויות להוכיח את יכולתם. מכדורגלנים צעירים, שאחרי כל שער בליגת העל אנחנו מאדירים אותם בלי פרופורציה ומעלים את ערכם כאילו כבשו בליגה הספרדית או האנגלית.
מהכדורגלניות בארץ, שזוכות לסיקור מינימלי ומקופחות משמעותית בתנאים העומדים לרשותן לעומת הגברים, תוך חוסר אמונה בולט שהענף יכול להתרומם כאן כפי שקורה בעולם. מאוהדי הכדורגל, שמגיעים למגרשים ומגלים ש"נגמרו כרטיסי הנוער והילדים", למרות שהמגרש שלושת-רבעי ריק.
מהילדים שלנו, שזוכים לשעתיים חינוך גופני שבועי בבתי הספר ואחר כך אנחנו מצפים שייצאו ספורטאים. מהנערות מפרשת הכדורגלנים והקטינות, שרואות אוהדים, בעלים ויושבי ראש שמחליטים לסלוח בשמן לכדורגלנים (שלא התנצלו אישית בפניהן) ומחזירים אותם להיות דמויות נערצות וכוכבי שלטי חוצות.
מכולם נבקש סליחה ונקווה שהרשימה הזאת תצטמצם משמעותית בשנה הבאה. צום קל וגמר חתימה טובה.
