רבעון ראשון של 2024 כבר מאחורינו, זה הזמן לסכם את מערכות הבחירות שפתחו את השנה. שנת הבחירות הגדולה נפתחה בבחירות לפרלמנט של בנגלדש, המדינה השמינית בגודל אוכלוסייתה בעולם, ב-7 בינואר. מדובר היה במרוץ עם תוצאה ידועה מראש, בשל חרם אופוזיציונרי – רה"מ שֶק הסינה ואזֶד, ביצרה את מעמדה כשליטת-המדינה והמשיכה את שושלת אביה מייסד בנגלדש. המדינה המשיכה בהליכים מדאיגים של נסיגה דמוקרטית. בנגדלש, נזכיר, נוצרה כתוצאה ממאבק לעצמאות מפקיסטן בשנות ה-1970 – מאבק שזכה לתמיכת הודו, שביקשה להחליש את פקיסטן. מעצמת הגרעין המוסלמית הלכה לקלפיות ב-8 בפברואר, בצל מצב בטחוני רעוע וקרע פנימי. בדומה לבנגלדש, גם בפקיסטן זהות רה"מ הייתה ידועה מראש והוא, שהבז שריף, חלק ממשפחה פוליטית ותיקה. אולם, שלא כמו בבנגלדש, האופוזיציה הפקיסטנית לא החרימה את הבחירות – אלא הורחקה באופן מתוחכם.
השיטה הפקיסטנית היא כזו שרוב המושבים נבחרים במחוזות בחירה בבחירה אישית, אולם מפלגות מקבלות מושבי "בונוס" לייצוג נשים ובני-מיעוטים. מפלגתו של רה"מ-לשעבר עימראן ח'אן נאסרה לרוץ, חלק ממאמצי הדיכוי של הצבא נגד אגדת הקריקט, אך הריצה באופן לא-רשמי מועמדים שהוצגו כעצמאיים. גוש תומכי ח'אן למעשה היה גדול מכל מפלגה אחרת בשלב ההצבעה במחוזות, אך הואיל ולא רץ כמפלגה – לא זכה במושבי הבונוס. מפלגתם של האחים שריף שוב כוננה קואליציה, בתיווך הצבא, עם המפלגה של משפחת בוטו.
עוד בנושא
מדינת-ענק אסייתית נוספת שקיימה בחירות היא אינדונזיה, ב-14 בפברואר, יום ולנטיינס; נבחרו שלל רמות שלטון באינדונזיה – מהרמה המקומית עד הפדרלית – ביום הבחירות הגדול ביותר בעולם. אינדונזיה, המדינה הרביעית בגודלה בעולם, ומדינת הרוב-המוסלמי המאוכלסת בעולם, בחרה בשר-הבטחון פראבוו סביאנטו לנשיא ולצדו בג'יבראן ראקבאמינג לסגן-נשיא. השניים גרפו 58.59% מהקולות, ונמנעו מסיבוב שני שהיה נערך רק ביוני. השניים, כמה לא מפתיע, שייכים גם הם למשפחות פוליטיות. אביו של סביאנטו היה שר אוצר ושר מסחר תחת השליטים סוקארנו וסוהרטו; ולימים סביאנטו נשא לאישה את בתו של סוהרטו. ראקבאמינג הוא בנו של הנשיא המכהן, והאהוד, ג'וקו וידודו – מי שנבחר לפני כ-10 שנים כמועמד "חיצוני" שאינו משתייך לאליטה הפוליטית והצבאית, ועתה נראה מנסה לבנות שושלת משלו.
סביאנטו הפסיד פעמיים לווידודו בעבר בבחירות לנשיאות, אך נתמנה שר-בטחון תחתיו לאחר ההפסד האחרון. הפעם, השניים שילבו ידיים באופן לא-רשמי – מפלגתו של וידודו העמידה מועמד מטעמה לנשיאות – במאמץ משותף מצד אחד להביא את סביאנטו לכס-הנשיאות, ומצד שני לשמר ולבצר את המורשת הפוליטית של וידודו; ולא מדובר רק בבנו, שבגיל 36 אושר לרוץ בתכסיס משפטי מפוקפק. וידודו התגאה במיזמי תשתית עצומים במהלך כהונתו, מקור מרכזי לאהדה הרבה לו; כשהגדול והשאפתני שבהם – הקמת בירה חדשה במקום ג'קרטה המפוקקת. וידודו מקווה לחנוך בקיץ לפחות שלב ראשוני במיזם שעתיד להמשך יותר מ-20 שנה. סביאנטו יכנס באוקטובר לתפקידו, בגיל 73; הוא הצליח במהלך שיווקי אדלריסטי-משהו להציג עצמו כסב חביב שרוקד בטיקטוק; רך ישנם רבים בעולם, וגם באינדונזיה, שעוד זוכרים אותו כמצביא אכזר בשירות חותנו-לשעבר. הניצחון בבחירות לנשיאות אולי היה מובהק, אך בבחירות לאסיפה סביאנטו מצא עצמו בעמדה מאתגרת.
מדינה אסייתית נוספת שהלכה לקלפיות היא טאיוואן, ב-13 בינואר. אבל עצם המילה "מדינה" בעייתי וטעון, ונושא בחובו את הסיבה לעניין הרב באי. מאז 1949, טאיוואן, רשמית "הרפובליקה הסינית" מתנהלת למעשה כממשלה סינית גולה – שריד לשלטון הלאומני שקדם לקומוניסטי. מאז שנות ה-1970, הקהילה הבינ"ל עברה להכיר בבייג'ינג כנציגת סין. טאיפיי הושלכה לקרן-זווית – באופן רשמי טאיוואן היא מחוז סיני, כשהמחלוקת בין בייג'ינג וטאיפיי היא על השליטה על סין-האחת; באופן מעשי, טאיוואן מתפקדת כמדינה-עצמאית על כל המשתמע, ו"קם דור שלא ידע את יוסף" – הצעירים רואים עצמם נבדלים מסין. על המצע הזה – התקרבות למערב תוך הבדלות מסין, רצה מפלגת השלטון הדמוקרטית-פרוגרסיבית (DPP). מולה המפלגה השמרנית-לאומנית ההיסטורית, הקְווֹמִינְטַנג; הזהירה מפני מלחמה מול סין, וקראה לחימום היחסים במצר. מפלגה שלישית, TPP, קמה בניסיון לערער על המערכת הדו-מפלגתית, והתמקדה בנושאי פנים. העניין הרב בטאיוואן נובע גם מכך שכ-60% מייצור השבבים בעולם, ובהם כ-90% מייצור השבבים המתקדמים – נעשה בטאיוואן. להתפתחויות בטאיוואן יכולות להיות השלכות עולמיות מרחיקות-לכת, כך למשל רעידת האדמה העצמתית שהכתה באי לאחרונה; עוררה דאגה עולמית בדיוק מהסיבה הזאת. בסופו של דבר, ה-DPP זכתה בכהונה שלישית רצופה בנשיאות – לראשונה הלאומניים יעדרו מהשלטון למשך יותר מ-8 שנים רצופות. בבייג'ינג ממשיכים לעקוב ולאיים.
אזרבייג'ן, בלארוס (פרלמנט בלבד), איראן (פרלמנט בלבד) ורוסיה הלכו כל אחת בתורה לקלפיות הרבעון. מדובר במדינות לא-דמוקרטיות, בלשון המעטה, בואכה סמכותניות למדי עד תיאוקרטיות ממש (במקרה האיראני). אז למה לצאת להצביע אם התוצאה ידועה מראש, עוד יותר מדוגמאות שציינו קודם? בגדול – לגיטימציה ויח"צ, והזדמנות להכניס אצבע למערב באמצעות ריקות הדמוקרטיה ממהות. במאה ה-21, אין כמעט שלטון שלא מעוניין בחותמת-ההכשר בקלפי. צריך לומר, למרות אמירות כי "משנה מי סופר" ולא "איך מצביעים"; המשטרים הללו מתוחכמים מספיק כדי להנדס את האפשרויות באופן שמלכתחילה לא מאפשר מרחב להפתעות רבות. איראן, למשל, אסרה על מועמדים מהמחנה הרפורמיסטי מלרוץ – כולל הנשיא לשעבר חסאן רוחאני, וכך הבחירה הייתה בין השמרנים ובין השמרנים יותר. ברוסיה, כל מתאתגר רציני לנשיא פוטין מת, בכלא או מת בכלא – כפי שקרה לאלכסיי נבאלני בסמיכות "מעניינת" ליום-הבוחר. האופוזיציה הרוסית ניסתה לנצל את יום-הבחירות במיצגי זיכרון ותמיכה בנבאלני; בתוך גבולות רוסיה ומחוצה לה, אך קשה לומר שמדובר במשהו מעבר למחווה מוגבלת. מי שכן מורשה לרוץ הם מועמדים קיקיוניים – קומוניסט, לאומן וליברל-פייק; כך הבחירות מוצגות כהתנגשות ממשית בין רעיונות, ולא מופע הבובות שרבים טוענים.
גם באזרבייג'ן ובבלארוס מדובר היה למעשה במסע הכתרה של המשטר הקיים ונאמניו. ברוסיה, פוטין איחד את חגיגות ה"ניצחון" בבחירות עם עשור לסיפוח חצי-האי קרים; במפגן-כוח שכוון כלפי פנים וחוץ כאומר שקיבל מנדט ברור להמשיך במדיניותו באוקראינה ובכלל. הבחירות הפרלמנטריות בבלארוס שימשו מקפצה לנשיא לוקשנקו, שליט המדינה מאז 1994, להכריז רשמית על ריצה לכהונה נוספת, שתבצר אותו עד 2030 לפחות. הבחירות באזרבייג'ן היו במידה רבה מסע ניצחון של הנשיא אילהם אלייב, לאחר פירוק הממשל האוטונומי בחבל נגורנו-קרבאך; בפעילות צבאית שלפי פרסומים זרים הסתמכה על אמל"ח ישראלי רב. בגיל 62, אלייב – דור שני במשפחתו בהנהגת המדינה – ביצר את שלטונו עד 2031, אולי בדרך להורשת הנהגת המדינה לבנו במועד זה או מאוחר יותר. למרבה המבוכה, שיעורי ההצבעה בבחירות באיראן – לפרלמנט בלבד, עמדו על 40.64% - נתון שפל מאז המהפכה האסלאמית; ותזכורת כי גם ברודניות הגדולות ביותר, לעם יש מוצא-פה; מוגבל ככל שיהיה.
עוד בנושא
ואם דיברנו על רודנויות, אל-סלבדור יצאה ב-4 בפברואר לבחור נשיא ואסיפה מחוקקת. התוצאה? ניצחון מוחץ לנשיא המכהן נאיב בוקלה, ולמפלגתו - 84.65% מהקולות, 54 מתוך 60 מושבים. אל-סלבדור חווה בשנים האחרונות הליכים חריפים של נסיגה דמוקרטית. למעשה, בוקלה היה מנוע חוקתית מלהתמודד לכהונה נוספת – אך שופטי-עליון, שהוא מינה, אישרו לו לרוץ בטענה ש"אסור למנוע מהעם להביע את רצונו". בוקלה ותומכיו טוענים כי הצעדים, כמו השהייה המונית של הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס בהליכי מעצר, חיוניים במאבק בפשע-המאורגן. ואמנם, חלה ירידה-חדה בפשיעה האלימה. בוקלה מציג עצמו כ"רודן נאור", אולי זה המצב – אך לא לעולם חוסן.
ב-10 במרץ, פורטוגל קיימה בחירות-בזק, כשנתיים בלבד לאחר הבחירות הקודמות. ראש-הממשלה הסוציאליסטי, אנטוניו קושטה; נאלץ להתפטר בשל פרשת שחיתות. מפלגתו, תחת מחליפו, איבדה אמנם כ-13% מקולותיה אך 35% ממושביה – מחיקת ההישג בבחירות הקודמות של רוב דחוק לבדה בפרלמנט. מפלגת האופוזיציה הראשית, הנקראת באופן מבלבל "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית"; שמרה פחות או יותר על כוחה – והרכיבה ממשלת מיעוט. הסיפור הגדול של הבחירות הייתה התחזקות מפלגת הימין-הקיצוני צ'גה ("מספיק") – 1.3% ב-2019, 7.2% ב-2022 ועכשיו כבר 18.1% - הסיעה השלישית בגודלה. אך למרות ההישג וההתחזקות, בימין-מרכז העדיפו כאמור להקים ממשלת מיעוט מאשר לכונן קואליציה עם הימין הקיצוני. לפי מדגמים, צ'גה היא המפלגה השנייה בגודלה בקרב בני ה-18-34, עם 25% תמיכה. לצ'גה אין עד כה נציגים בפרלמנט האירופי, ייתכן מאוד שזה עתיד להשתנה בבחירות ביוני הקרוב.
הבחירות לנשיאות סנגל הפכו סאגה של ממש. הבחירות אמורות היו להיערך ב-25 בפברואר, אולם כשבועיים לפני הודיע הנשיא מאקי סאל על דחייתם. דובר ראשית עד קיומם רק בסוף השנה, בדצמבר; אולם בית-המשפט העליון התערב וקבע כי היא חייבות להתקיים לפני תום כהונתו של סאל. ביולי אשתקד פרץ גל מחאות בשל הרשעת המועמד האופוזיציונרי, אוסמנה סונקו; בעבירות-מין באופן שמנע ממנו לרוץ לנשיאות. בצל המחאות, הנשיא סאל הכריז כי לא יתמודד לכהונה שלישית. סאל במילא היה מנוע מלרוץ, אך החשש היה כי יפעל לשינוי החוקה באופן שיאפשר לו לרוץ שוב – לא משהו שלא קרה בעבר. ההכרזה על דחיית הבחירות ברגע האחרון, עוררה חשש שסאל ינסה להאחז בכסאו באופן לא-חוקי. החששות היו ערים במיוחד בשל גל הפיכות צבאיות במדינות שכנות. אך, פסיקת בית-המשפט קבע כי הבחירות תתקיימנה ב-24 במרץ. את הבחירות סחף מועמד האופוזיציה, בסירו דיומאיה פאיה; עם 54.28% מהקולות כבר בסיבוב הראשון. במפלגת-השלטון מיהרו לברך, והעבירו את השלטון בצורה מסודרת – עדות לאיתנותה של הדמוקרטיה הסנגלית, למרות הכל. אוסמנה סונקו, אגב, מונה לרה"מ.
פינלנד וסלובקיה הן שתי דמוקרטיות פרלמנטריות עם נשיא סימלי בעיקרו, בדומה לישראל (הנשיא הפיני, היסטורית, היה מעורב בניהול המדינה – מעמדו הוחלש לאורך השנים). בדומה למספר מדינות נוספות באירופה, גם למרות שהנשיא טקסי – הוא נבחר ישירות. בפינלנד נבחר רה"מ-לשעבר אלכסנדר סטוב, ממפלגת הימין-מרכז השמרנית; בתוצאה צמודה למדי, 51.62%- 48.38% על שר-החוץ לשעבר מהמפלגה הירוקה, פקה האביסטו. הבחירות התקיימו על רקע הצטרפות פינלנד לנאט"ו – שני המועמדים, יש לציין, תמכו בכך, החלוקה לא הייתה על מחלוקת רעיונית מובהקת בנושא. על שולחן הנשיא סטוב, רשמית המפקד-העליון של הצבא, מספר אתגרים – בהם ביצור הגבול עם רוסיה, מהלך שהממשלה תמשיך בו תחת פיקוחו וליוויו. סטוב, אגב, ביקר בליל הבחירות במטה של האביסטו; דוגמה שאפשר גם אחרת. גם בסלובקיה הנשיא הוא רשמית גם המפקד-העליון של הצבא. יו"ר הפרלמנט ולשעבר רה"מ, פיטר פלגריני, מגוש השמאל; גבר 53.12%-46.88% על שר-החוץ לשעבר איוון קורצוק מגוש הימין. הבחירות התקיימו על רקע המלחמה באוקראינה – כשפלגריני קרא לאוקראינה להיכנס לשיחות עם רוסיה, בעוד קורצוק תומך בביצור ההתנגדות האוקראינית-מערבית.
היו גם משאלי-עם בליכטנשטיין, שוויץ, ואירלנד. משאלי-העם בליכטנשטיין, שנדחו כולם, נגעו בסוגיות כמו בחירה-ישירה של חברי הממשלה וחובת התקנה של לוחות סולאריים במבני ציבור. בשוויץ, עם שיטת הממשל הקנטונית-פדרטיבית הייחודית הכוללת מרכיבים של דמוקרטיה ישירה, הצביעו על עניינים פנסיונים – בעד תוספת חודש 13 לגמלה, ונגד העלאת גיל הפרישה. באירלנד התקיים משאל-עם על שני תיקוני לחוקה, המשאל נערך ביום-האישה הבינ"ל ב-8 במרץ והוכרז בדיוק שנה לפני. התיקונים אמורים היו לשנות התייחסות למוסד הנישואין כ"בסיס עלינו נבנית המשפחה", והתייחסויות המטילות על האישה האחריות לניהול משק-הבית. שתי ההצעות נדחו ברוב עצום, והביאו להתפטרות רה"מ ליאו ורדקאר. בשנים האחרונות, עברו תיקונים לחוקת אירלנד במשאלי-עם שהכירו בנישואי בני-אותו המין, בהפלות וגירושין – התקדמויות משמעויות עבור אירלנד השמרנית, שהאמונה הנוצרית-קתולית היא נדבך משמעותי בזהותה. אולם הפעם נראה כי זה היה צעד אחד יותר מדי – ורדקאר, מנהיג פִֿינֶה גֵייל השמרנית-ליברלית, הלך הביתה.
ורדקאר בן ה-45, רופא בהכשרתו, היה השר ורה"מ ההומו המוצהר הראשון בתולדות אירלנד. הוא טען כי "סיבות אישיות", נוסף לפוליטיות, הובילו אותו להחלטה. את מקומו תפס סיימון האריס, שר המדע וההשכלה-הגבוהה, שבגיל 37 הפך רה"מ הצעיר ביותר בתולדות אירלנד. הממשלה האירית הנוכחית היא למעשה ממשלת אחדות רוטציונית, בין פיאנה פוֹל השמרנית ופִֿינֶה גֵייל, כשהירוקים כשושבין ושותף שלישי בקואליציה; הממשלה צפויה להחזיק עד הבחירות הצפויות לא יאוחר ממרץ 2025. הממשלה הורכבה כדי לבלום את עליית שין פיין – מפלגת השמאל הלאומית בעלת הקשרים ההיסטוריים למחתרת האירית – לשלטון. לפי הסקרים האחרונים, שין פיין, שבבחירות האחרונות סיימה צמודה לפיאנה פוֹל, צפויה להיות המפלגה הגדולה ביותר בפער ניכר. כל זאת בעוד לראשונה השר-הראשון בצפון-אירלנד היא משין פיין. במפלגה רצים תחת הקריאה לאחד לראשונה, ולו מפלגתית, את שני צדי הגבול באירלנד. בצרפת, אגב, עיגנו בחוקה את זכות ההפלות בהליך חקיקה בלא משאל-עם; ובלי הנפולת הפוליטית שהיינו עדים להם הפעם באירלנד, ובעבר בבריטניה בסוגיית הברקזיט.
עוד בנושא
בחירות התקיימו גם בבהוטן – קאמבק לראשות הממשלה עבור האקולוג צרינג טובגה; שלא נכנס בכלל לפרלמנט בבחירות הקודמות בגלל שיטה ייחודית. בסנט מארטן (מרכיב אוטנומי בהולנד) – מנהיג המפלגה האוטומוניסטית-מרקסיסטית החליף בראשות-הממשלה את מנהיגת הסוציאל-דמוקרטיים. נשיא קמורו הוותיק, רזאלי אסומאני; ביצר את שלטונו תוך עקיפת החוקים שחייבו רוטציה בנשיאות בין האיים השונים. בטובאלו התקיימו בחירות על רקע הסכם עם אוסטרליה שיאפשר מקלט מפני נזקי האקלים, תמורת זכות "הסכמה הדדית" בנושאי הסדרי הבטחון של טובאלו; וכן על רקע שאלת היחסים עם סין. באופן רשמי, 16 חברי הפרלמנט בטובאלו אינם מזוהים מפלגתית, אבל זו כסות לפוליטיקה סוערת כבכל מקום. רה"מ המכהן למעשה הודח – לא נבחר במחוז הבחירה שלו לפרלמנט (באותו מחוז נבחר שר-החוץ לשעבר הזכור מנאומיו מתוך הים בוועידות האקלים של האו"ם, אגב). רה"מ החדש? בנו של המושל-הכללי הראשון בטובאלו לאחר קבלת עצמאות מבריטניה ב-1978, טובאלו ממשיכה לחלוק ראש-מדינה עם בריטניה.
בטורקיה, כמו בישראל, נערכו בחירות לרשויות-המקומיות. בקצרה? מפלה קשה למפלגת הצדק והפיתוח (AKP) האסלאמיסטית של הנשיא ארדואן. מ-39 רשויות ו-42.56% מהקולות בשנת 2019 – ל-15 רשויות ו-35.49% מהקולות הפעם ב-2024. מנגד, תחייה למפלגה הכמאליסטית הוותיקה (CHP) תחת מנהיג חדש: עלייה מ-21 רשויות ו-29.36% מהקולות ב-2019 – ל-35 רשויות ו-37.77% מהקולות הפעם ב-2024. כשגולת הכותרת הן איסטנבול ואנקרה, שם אנשי ה-CHP נאחזו בכיסאותיהם בפערים גדולים - אקרם אימאמאולו גרף 51% מהקולות באיסטנבול, ומנצור יאבאש גרף 60% מהקולות באנקרה. לפני הבחירות, ארדואן, שליט טורקיה כר"מ ונשיא מאז 2003, הצהיר כי אלה הבחירות האחרונות במעורבותו – כלומר שלא יתמודד ב-2028 על הנשיאות, מה שבמילא היה מצריך שינויים חוקתיים. ארדואן פעל קשה באיסטנבול, זו החצר האחורית שלו ושם דרך-כוכבו כראש-עירייה בשנות ה-1990 – לא בכדי, כנראה, זיהה את אימאמאולו כאיום רציני על מעמדו; ולכאורה דאג לסבך אותו משפטית באופן שפסל אותו מלרוץ לנשיאות בשנה שעברה. לתוצאות, יש לומר, כנראה השפעה ישירה על ישראל – לאורך הקמפיין, ארדואן ומפלגתו ספגו ביקורת על המשך הסחר עם ישראל חרף הפעילות בעזה, כלקח מיידי, כנראה, הוכרז על אמברגו.
נכנס לתפקיד בתקופה קשה ביחסים עם רוסיה. נשיא פינלנד אלכסנדר סטוב
ארה"ב מממשיכה להתכנס לעבר שחזור הראש-בראש מ-2020: ג'ו ביידן הדמוקרטי מול דונלד טראמפ הרפובליקני; השניים הבטיחו כבר די צירים להשגת מועמדות מפלגתם לנשיאות, בשחזור שמעט אמריקאיים ניגשים אליו בהתרגשות אמיתית. רוברט קנדי הבן, נצר למשפחה המפורסמת, הודיע רשמית על ריצה כמועמד עצמאי – למרות הייחוס הדמוקרטי, הוא דווקא מודך לא-מעט מהבייס הקונספירטיבי של טראמפ.
ומה ברבעון הבא? בחירות לפרלמנט לאורך מספר ימים בדמוקרטיה-הגדולה בעולם, הודו; בחירות בדרא"פ – לראשונה מאז סוף האפרטהייד, מפלגתו של נלסון מנדלה עלולה לאבד את הרוב; בחירות לנשיא, סנאט ובית-הנבחרים במקסיקו, כשלראשונה אישה צפויה להיבחר נשיאה; ובחירות ברחבי הא"א לפרלמנט האירופי. בחירות גם בבלגיה המורכבת, כשבבריטניה תתקיימנה בחירות לרשויות-המקומיות – אולי חזרה כללית לקראת בחירות כלליות.
