שנת הבחירות הגדולה, במהלכה כ-49 אחוזים מאזרחי העולם הלכו או שעוד ילכו אל הקלפי ממשיכה לספק דרמות ולמעשה מעצבת סדר עולמי חדש. אנחנו ממשיכים בסקירה.
28 ביוני ו-5 ביולי – בחירות מיוחדות לנשיאות איראן, בעקבות מות הנשיא איבראהים ראיסי בהתרסקות מסוקו בחזרה מטקס בגבול אזרבייג'אן. הבחירות נערכו, כתמיד, בכללי הסינון המחמירים של משטר האיתוללות. כך למשל, נשיא איראן-לשעבר מחמוד אחמדינז'אד, הזכור לנו היטב; נפסל מלרוץ – כפי שנפסל גם ב-2021. שיעור ההצבעה עמד על 39.93% - שפל כל הזמנים בבחירות לנשיאות הרפובליקה האסלאמית של איראן; בדומה לשיעורי ההצבעה הנמוכים מוקדם יותר השנה בבחירות לפרלמנט.
ההלו נבעו מאדוות מחאת הרעלה שפרצה לאחר מות מאסה אמיני, והשתלטות המחנה השמרני ודחיקת המחנה הרפורמיסטי; וכן המצב הכלכלי הקשה בשל משטר העיצומים. אך אדם אחד, הנחשב די 'מתון' ואשר רץ כבר לנשיאות ב-2013 ו-2021, כן התאפשר לו לרוץ – מנתח-הלב מסעוד פֶּזֶשְכִּיָאן; שר-הבריאות בשנים 2001-2005 תחת הנשיא הרפורמיסטי ח'אתמי. פזשכיאן בן ה-69 היה מועמד רפורמיסט יחיד מול שלושה מועמדים שמרניים – מזכיר המל"ל-לשעבר סעיד ג'לילי, יו"ר הפרלמנט מחמד באקר קאליבאף, ושר הפנים והמשפטים-לשעבר מוסטפה פרומוחמדי. שלושת אלה גרפו ביניהם 55.64% מהקולות בסיבוב הראשון, מול 44.36% לפזשכיאן.
עוד בנושא
לכאורה ג'לילי, חביב המשטר והמנהיג-העליון, אמור היה בנקל לנצח את פזשכיאן בסיבוב השני – ולהצליח היכן שהוא עצמו נכשל ב-2013 וב-2021. ואומנם ג'לילי גרף את כל 13 מיליון הקולות של המחנה הרפורמיסטי מהסיבוב הראשון, והוסיף להם עוד כחצי-מיליון בסיבוב השני. אך שיעור ההצבעה עלה ל-49.68%, והמרוויח הגדול היה פזשכיאן – שמספר קולותיו קפץ מכ-10.42 מיליון לכ-16.38 מיליון; סחף רפורמיסטי שזיהה שעת-כושר כנראה. פזשכיאן הביס את ג'לילי 54.74%-45.24%, והושבע בהמשך כנשיא איראן באישור המנהיג-העליון ח'אמנאי. הרכב ממשלתו של פזשכיאן אושר כולו בפרלמנט האיראני, דבר שלא קרה שנים; והוא מתבסס על יוצאי ממשלי הנשיאים הרפורמיסטיים הקודמים – ח'אתמי ורוחאני. אך גם אלה עברו סינון, ולפי דיווחים המנהיג-העליון אותת לנשיא-החדש שעדיף לו להימנע בינתיים ממינוי מזכיר חדש למל"ל – דבר שלפי הנוהג עשה כל נשיא חדש בעשורים האחרונים.
על כניסתו של פזשכיאן לתפקיד העיב אירוע שהתרחש בלילה שאחרי השבעתו – חיסול ראש-הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הניה; במעונות משמרות-המהפכה בצפון טהראן. האצבע המאשימה הופנתה לעבר ישראל, והמתיחות הגבוהה במילא, עלתה אף יותר. איראן הבטיחה לנקום, במוקדם או במאוחר, זה טרם קרה אך ישראל נותרה בכוננות דרוכה לאפשרות הזו – אולי זו הייתה המטרה.
לפי דיווחים, הנשיא פזשכיאן הפציר בבכירי משמרות-המהפכה להימנע מפגיעה ישירה ביעדים במרכז ישראל, ולטרגט יעדים ישראליים במדינות אחרות במקום זאת – מחשש להשלכות שתפגענה בנשיאותו. פזשכיאן אומנם נחשב 'מתון', אך יש לשים זאת בהקשר – הוא פחות תקיף בענייני צניעות, מעודד השכלת נשים, אך עדיין מקבל את המסגרת המארגנת של הרפובליקה האסלאמית. בצעירותו שירת בשורות משמרות-המהפכה במלחמת עיראק-איראן. החלטות החוץ והבטחון מתקבלות באמת אצל המנהיג העליון וסביבתו, תפקיד הנשיא והממשלה האזרחית הוא לנהל בעיקר את ענייני הפנים היומיומיים – בהנחיית האיתוללות – ולהיות 'הפנים היפות' כלפי העולם. ולכן, אולי דווקא בחירה בנשיא 'רפורמיסטי' נוחה למשטר – כך היה בימי ח'אתמי ורוחאני.
30 ביוני ו-5 ביולי – בחירות-בזק בשני-סבבים לאסיפה-הלאומית של צרפת. הוכרזו בעקבות מפלת גוש-המרכז של הנשיא מקרון, ועליית כוחו של הימין-הקיצוני, בבחירות לפרלמנט האירופי. לנשיא מקרון לא הייתה כל חובה חוקתית לצאת לבחירות, הבחירות הבאות לאסיפה-הלאומית תוכננו ל-2027; זמן קצר לאחר הבחירות לנשיאות בהן יבחר לו מחליף. אך בכל זאת – עוד באותו ערב דחקו בו לצאת לבחירות, ועוד באותו ערב הוא נענה. היה זה הימור, מהלך מקרוני טיפוסי-משהו שכלל מן היוהרה.
מקרון חשב כי אם יוכל להעמיד באמת בפני העם-הצרפתי את האפשרות של ימין-קיצוני בעמדות-כוח בצרפת עצמה, אזי זה ידחה אותו; ובמקרה ה'גרוע' ביותר יווצר מצב של 'שלטון-משותף' – נשיא ממפלגה-אחת ור"מ ממפלגה-אחרת, מצב שלא קרה בצרפת מזה 20 שנה, ולא בכדי. במקרה ה'טוב' הציבור בצרפת באמת ידחה את הימין-הקיצוני וההימור של מקרון ישתלם. מה שמקרון לא רצה, כנראה, הוא להמשיך במצב בו הוא הלכה למעשה "ברווז צולע" – נשיא לא-אהוד שאיננו יכול לעמוד לבחירה לכהונה נוספת. גם במצב של 'שלטון-משותף', מקרון בטח קיווה לשחוק את כוח הימין-הקיצוני במשך כמעט שלוש-שנים של ניהול ענייני הפנים במדינה – נשיא צרפת הסמכות העליונה בתחומי החוץ והבטחון – ולפגוע בסיכוי המנהיגה מארין לה-פן לנצח סופסוף במרוץ לאליזה.
האם הימורו של מקרון הצליח? ובכן, כן ולא. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי בצרפת, מעט חזרו על עצמן במובן שהימין-הקיצוני נטל את ההובלה וגרף כשליש מהקולות; אולם לא הצליח לתרגם את הישגיו לניצחונות במושבים רבים. שיטת הבחירות בצרפת היא במחוזות-בחירה חד-נציגים, בהצבעה בשני-סבבים. מועמד שגרף יותר ממחצית הקולות בסיבוב-הראשון – נבחר; אם לא, עוברים לסיבוב-שני בין המועמדים שגרפו לפחות 12.5% מהקולות.
הרעיון-המקורי היה לסנן ככה גורמים קיצוניים, ולהציב בחירה סופית בין מועמדים מתונים יותר; לא שיערו כנראה כי הקיצונים יהיו לכוח-הפוליטי המוביל. בשל התפלגות-הקולות, במספר מושבים יותר משני-מועמדים העפילו לסיבוב-השני; ושם זה כבר 'הראשון מנצח'. כדי לחסום את מועמדי הימין-הקיצוני; במערך מפלגות-השמאל ובגוש-המרכז של הנשיא מקרון הגיעו להסכמות טקטיות – שאליהן לא-הצטרפה מפלגת הימין-מרכז ההיסטורית – על פרישת מועמדים כל-צד במושבים בהן לאחר סיכוי טוב יותר לחסום את הימין-הקיצוני.
התוצאה? מערך מפלגות-השמאל, 'החזית העממית החדשה', סיימה ראשונה; גוש המרכז של הנשיא מקרון סיים שני; ומפלגת הימין-הקיצוני 'האיחוד הלאומי' סיימה שלישית בלבד. בצרפת נוצר 'פרלמנט תלוי' כשלאף גוש איש רוב-ברור, או אפילו יתרון משמעותי. אך הימים היו תחילת יולי, שיא הקיץ; ורגע לפני פריז 2024. רה"מ אטאל אמנם התפטר, אך נתבקש להמשיך בזמן המשחקים האולימפיים. כשירח-הדבש האולימפי נגמר, הבעיות הפוליטיות שבו. למורת רוח השמאל, הנשיא מקרון סירב למנות את מועמדתם לר"מ.
מספר שמות הוזכרו למשרה – כולל רה"מ הסוציאליסט לשעבר, קזנב. לבסוף מקרון מינה לר"מ את מישל ברניה – פוליטיקאי ותיק ממפלגת הימין-מרכז הגוליסטית ההיסטורית, שמילא שורת תפקידים בצרפת ובא"א, ומי שנכשל בהשגת מועמדותו מפלגתו לנשיאות. ההגיון של מקרון היה כי מרכז הכובד הפוליטי באסיפה הלאומית נמצא כנראה בימין-מרכז, גם אם הסיעה הגדולה ביותר היא השמאל – בזכות אותו שת"פ טקטי. השמאל, ובצדק בעיניו, זועם; רואה בכך אי-כיבוד ההכרעה הדמוקרטית. המבחן הראשון של ברנייה יהיה להמנע מהדחה בפרלמנט, והשני והחיוני יהיה העברת תקציב בשבועות הקרובים. אז האם ההימור של מקרון השתלם? אמנם הימין-הקיצוני לא עלה, אך הוא-עצמו חלש מבעבר. ימים – הבחירות לנשיאות ב-2027 - יגידו אם אכן עליית הימין-הקיצוני נבלמה; או שהיה זה עוד שכרון קיץ פריזאי מתעתע.
עוד בנושא
4 ביולי – בחירות לבית-הנבחרים של בריטניה. הבחירות היו אמורות להתקיים בינואר 2025 לכל המאוחר, הצפי היה למועד בסתיו; אך ר"מ בריטניה, סונאק; החליט להפתיע ולהכריז בשלהי מאי על יציאה לבחירות-בזק. התאריך סמלי למדי, וטכנית עומד בהבטחה לקמפיין במחצית-השנייה של השנה. מפלגתו, מפלגת הימין-מרכז השמרנית ששלטה בבריטניה ברצף מאז 2010, למשך תקופות ממושכות לפני כן בעבר; אמנם פיגרה כמעט שנתיים אחרי מפלגת-העבודה הבריטית, אבל סונאק, אולי קיווה כי בקמפיין בחירות הפער יצטמצם. אבל, זה לא קרה. העבודה בראשות סר קיר סטרמר גרפה 411 מתוך 650 מושבים – הניצחון הסוחף ביותר מאז מהפך 1997 של 'ניו-לייבור' ובלייר, ושבה להנהגת המדינה.
ניצחון סוחף אמרנו? ביושר, 33.7% בלבד מהקולות הספיקו ל-63.32% ממושבי הפרלמנט. מנגד, מפלגת הרפורמה של הפופוליסט הימני נייג'ל פראג' גרפה כ-14.3% מהקולות, אך חמישה מושבים בלבד – כולל פראג' עצמו סופסוף במרוצו השמיני. כל אלה תולדה של שיטת ווסטמינסטר, המעודדת הכרעה ברורה ומהירה – מפלגה אחת המושלת ברוב, ואופוזיציה ראשית ממול – במחוזות בחירה חד-נציגים בשיטת "הראשון מנצח". באופן מעניין, דווקא הליברל-דמוקרטיים, הנפגעים העיקריים משיטת-הבחירות בבריטניה, הרוויחו ממנה – הם המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט, בתצוגה חזקה עבורם, וגודלם די יחסי לשיעור הקולות שקיבלו.
הסיבה? קריסת המפלגה השמרנית – זה החל בפארטיגייט של בוריס ג'ונסון, החמיר בהצעת-התקציב של ליז טראס; לרישי סונאק, אולי, לא היה סיכוי מלכתחילה. אבל לו רצה, יכול היה להמשיך עד ינואר 2025. במקום זאת, קיר סטרמר מוביל את בריטניה עם רוב ברור, אך פריך. לאורך הקמפיין במפלגת-העבודה הבריטית נזהרו מלהבטיח המון, הכריזו על שמרנות פיסקלית, אמרו שהמצב קשה; ועכשיו כשהם בשלטון טוענים כי הירושה שקיבלו מהשמרנים נוראה עוד יותר משדמיינו. כנראה המטרה היא כפולה: לקעקע את הרצף השלטוני השמרני הארוך שקדם, ולהוריד ציפיות במשך הפרלמנט החדש שעשוי לכהן עד 2029. אם תשאלו את סטרמר, הוא מעוניין בעשור בדאונינג 10. ימים יגידו אם גם ישיג זאת.
28 ביולי – בחירות לנשיאות ונצואלה. שש שנים אחרי הבחירות השנויות-במחלוקת, שוב סערה סביב תוצאות הבחירות להנהגת המדינה עם מאגר הנפט המוכח הגדול בעולם. הנשיא הסוציאליסטי המכהן, ניקולאס מאדורו; ממשיכו של הודו צ'אבס; טוען כי גרם כ-52% מהקולות ונבחר לכהונה נוספת בתפקיד. כל זאת חרף קריסה כלכלית, בשל שחיתות וניהול כושל מצד הממשל. מנגד, האופוזיציה טוענת כי מועמדה הוא זה שנצח עם כ-67% מהקולות. אדמונדו גונסאלס, דיפלומט לשעבר, הוצב כמועמד המוסכם של האופוזיציה לנשיאות; לאחר שמנהיגת האופוזיציה הבולטת, מריה קורינה מצ'דו; נפסלה מלרוץ.
המצב הכלכלי הקשה בוונצואלה דחף כבר רבים לנטוש את המדינה, כסף נספר במשקל; ולא שווה את ערך הנייר. מתוך המצב הזה התאחדה האופוזיציה באגרוף אחד נגד מאדורו. אופן ההצבעה בוונצואלה אמנם ממוחשב, אולם במקביל לשליחת הנתונים לשרת המרכזי; הקלפי מנפיקה פלט מידי עם תוצאות ההצבעה במקום. האופוזיציה טוענת כי בידיה רוב מוחלט מאותם פלטים, ומניתוחם עולה כי אין אפשרות שמאדורו ניצח – גם אם בשאר הפלטים החסרים להם, מאדורו יופיע כמי שגרף את כלל הקולות, מאוד לא סביר כמובן.
רבים בקהילה-הבינ"ל קראו למאדורו לפנות את הכיסא – כולל מנהיגים סוציאליסטיים של מדינות באמריקה הלטינית. מאדורו לפי שעה מתבצר בעמדתו, כשהצבא לצד. אך בצד הקשה כל-כך, גם מעוזים ותיקים של צ'אבס יוצאים להפגין נגד יורשו מאדורו. מאחורי-הקלעים, ייתכן, נרקמת עסקה להורידו מהעץ ומהבמה הפוליטית. ימים יגידו אם תצלח.
