"היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים; היה זה גיל החוכמה, היה זה גיל השוטות; היה זה עידן האמונה, היה זה עידן הכפירה", במילים הללו נפתח הספר "בין שתי ערים" של הסופר הוויקטוריאני הנודע צ'רלס דיקנס, המגולל את סיפורן של לונדון ופריז לקראת ובזמן המהפכה הצרפתית. המילים אולי נכתבו באמצע המאה ה-19, לתיאור אירועים במאה ה-18, אולם רלוונטיות גם לימינו. גם היום לונדון ופריז מחוברות בסיפור אחד – בחירות.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
סימן השאלה סביב בריטניה
כשהתחלנו לדבר פה על 2024 כ"שנת הבחירות הגדולה", ציינו כי בריטניה נמצאת בסימן שאלה. רשמית, המועד האחרון לבחירות היה בינואר 2025, אולם היה ברור שהן ייערכו עוד ב-2024. חוסר הוודאות ליווה את המערכת הפוליטית בבריטניה בחודשים האחרונים, כשהמפתחות בידי איש אחד – ראש הממשלה רישי סונאק, שלו בלבד הזכות החוקתית לבקש מהמלך לפזר את הפרלמנט.
לסונאק היה נוח להמשיך במשחק הניחושים. הרי כשהומלך לתפקיד בסתיו 2022, אחרי הכישלון הקולוסלי של ליז טראס, המפלגה השמרנית הייתה על הקרשים בסקרים. סונאק אומנם אושש אותה מעט, אך לא מספיק. המפלגה השמרנית עדיין בפער משמעותי ממפלגת העבודה הבריטית. סונאק פיזר רמזים במשך השנה, כולל התחייבות לכך שהבחירות ייערכו ב"מחצית השנייה של 2024", הרוב ציפו כי מדובר בבחירות בסתיו.
ב-22 במאי, ווסטמינסטר ו-וויטהול (הפרלמנט הבריטי וקריית הממשלה, בהתאמה) היו כמרקחה. חרושת שמועות עיקשת, שנמשכה כמה שעות ממוקדות, טענה בתוקף: יוצאים לבחירות ב-4 ביולי. טכנית אמנם – אכן במחצית השנייה של 2024. ראש הממשלה סונאק הדהים גם רבים מחברי מפלגתו בהחלטתו. חלקם קיוו עוד להעביר חקיקות בפרלמנט הנוכחי, אגב, מאז שהתגלה כי אנשים שהיו בסוד העניינים מיהרו להמר על מועד הבחירות, למבוכת הממשלה. אז רישי סונאק, שאפילו לא טרח לבצע את הנסיעה הטקסית לארמון בקינגהאם כדי לבקש את פיזור הפרלמנט, התייצב מול דאונינג 10 והכריז כי יהיו בחירות ב-4 ביולי, כל זאת תחת גשם שוטף.
סונאק מנה בפני הציבור את הישגי ממשלתו, לדבריו, ואמר שעתה על הציבור לבחור לאן מועדות פניה של בריטניה בארבע השנים הבאות. היציאה לבחירות הוכרזה בסמוך לפרסומי למ"ס שהצביעו על התאוששות כלכלית קלה. סונאק קיווה שבאמצעות קריאה מפתיעה לבחירות, הוא ייראה כמי שנטל את היוזמה לידיו, ואולי בכל זאת יצליח להפתיע.
עוד בנושא
הצליח לו? אמנם נדע סופית רק ביום הבחירות עצמו, כמובן. אך הסקרים בשבועות מאז היציאה לבחירות לא רק שלא מעידים על התחזקות המפלגה השמרנית, אלא אפילו מאותתים בחלקם לתרחישי קיצון – התרסקות למספר דו ספרתי, אובדן מעמד האופוזיציה הרשמית לליברל-דמוקרטיים ואולי אף מחיקה רבתי, באופן שמזכיר את גורל המפלגה השמרנית הקנדית בבחירות שם ב-1993.
חלק מהסיבות לכך הן מיאוס מהשלטון ארוך השנים של השמרנים, מ-2010 ברציפות, שכללה מדיניות צנע קשה, קורונה וכמובן – ברקזיט. במשך אותן שנים, ניכרה הידרדרות באמות המידה. סיפור ההימורים על מועד הבחירות הוא רק הדוגמה העדכנית ביותר. בזמן שבבריטניה נאכפה מדיניות סגרים, בצמרת הממשלה הבריטית לא ממש נשמעו למדיניות שהתוו בעצמם. ראש הממשלה דאז ג'ונסון ורה"מ דהיום סונאק, נקנסו שניהם על התכנסויות אסורות.
ג'ונסון ניסה לטייח את "פארטיגייט", הפלישה הרוסית לאוקראינה באה לו טוב שנייה לפני שלא יכל עוד לאחוז בכסא. אך במפלגה, בעזרתו ה"אדיבה" של שר האוצר דאז סונאק, הראו לג'ונסון את הדלת החוצה. לא בגלל הפרת הכללים עצמה, אלא בגלל ניסיונות הטיוח ואי אמירת אמת לפרלמנט ש"כך לא עושים".
סונאק עצמו לא נהנה מההפקר. שרת החוץ ליז טראס גברה עליו בפריימריז לראשות המפלגה השמרנית. כהונת טראס הייתה קצרה – 49 יום – אך מלאת דרמה: מות המלכה ולווייתה, פיטורי שרת הפנים ושר האוצר ובמיוחד תוכנית התקציב הקטן. מתפקדי המפלגה השמרנית הצביעו לטראס תחת הבטחה ל"סינגפור על גדות התמזה". התקציב של טראס הבטיח קיצוץ במיסים, אך מבלי להסביר מהיכן הממשלה תביא את הכספים הנדרשים לתקצוב פעילותה. הטענה הייתה כי הפחתת מיסים תעודד צמיחה כלכלית. שוק ההון איבד אמון. הליש"ט נכנס לסחרור ותשלומי המשכנתא של רבים עלתה. רישי סונאק "הומלך" אז לראשות הממשלה בהליך פנימי בסיעה השמרנית, מתוך ניסיון להרגיע את השווקים.
במקביל, שיעורי התמיכה במפלגה השמרנית התרסקו. סונאק, יש לומר את האמת, נועד לכישלון. תקציב טראס-קווארטנג פורר לחלוטין את האתוס של המפלגה השמרנית. "אנחנו יודעים איך להתנהל עם הכסף", אמר. "אנחנו אחראים ולא הרפתקנים. אנחנו הידיים הבטוחות על ההגה".
החלופה לסונאק - והקשר הישראלי
אז מה החלופה? בחירות 2019 היו קשות למפלגת העבודה הבריטית. בהובלת ג'רמי קורבין, המפלגה התרסקה לשפל של יותר מ-80 שנה. קורבין, איש האגף השמאלי במפלגה, התפטר. במקומו נבחר מי שהיה השר הממונה על נושא הברקזיט בממשלת הצללים – סר קיר סטרמר. תואר האבירות על שום מה? בשל כהונתו בתפקיד פרקליט המדינה האמון על אנגליה ו-ויילס.
סטרמר ניסה לקרוץ לאגף השמאלי ויצא בהבטחות שלא את כולן שמר מאז. משנבחר, סטרמר פעל במרץ לשיקום המפלגה. מרכזי בכך היה טיפול בנגע האנטישמיות שפשע במפלגה בתקופת הנהגתו של קורבין, והשבת אמון הקהילה היהודית. עבור סטרמר מדובר גם בעניין אישי – רעייתו היא ממוצא יהודי. סטרמר חתר בנמרצות למרכז המפה הפוליטית ולהשבת מפלגת העבודה הבריטית לחלופה שלטונית של ממש. הוא גם חיבק ואימץ לקרבו את מורשת "ניו לייבור" שהביאה ל-13 שנות שלטון תחת טוני בלייר וגורדון בראון, דבר שלא הוסיף לו אוהדים באגף השמאלי אך כן הציג את מפלגת העבודה הבריטית באור חדש וחיובי יותר.
בכל הנוגע לישראל, עמדתיו של סטרמר שונות בתכלית מקודמו קורבין. אם קורבין היה מצדד אוטומטית בפלסטינים, ואף גילה אהדה לארגוני טרור, סטרמר מיהר לצדד בישראל לאחר 7 באוקטובר ודבק בצידודו חודשים ארוכים, תחת לחצים לא פשוטים משורות מפלגתו. מבקריו של סטרמר יאמרו עליו כי הוא לא מביע עמדות ברורות, מגמגם פוליטית ומחפש את הקונצנזוס הנוח. כך, למשל, הוא לא מוכן לדבר על חזרה לאיחוד האירופי, אלא רק על "תיקון הברקזיט".
סטרמר גם לא מדבר על הרחבת מדינת הרווחה בהתאם למסורת השמאל, אלא מאמץ בלהט את תקציב הממשלה השמרנית הנוכחית מתוך צורך ב"אחריות תקציבית". יש שיגידו, במידת מה של צדק, כי סטרמר "נקלע לסיטואציה", ואילולא הקריסה-הפנימית במפלגה השמרנית, לא היה כפסע מניצחון בבחירות. אך מצדדיו יאמרו כי במשך שנים מפלגת העבודה הבריטית כשלה בשל חשש ציבורי מהגדלת מיסים, וכי אם המפלגה תקבל מנדט ברור למשול, כפי המסתמן, סטרמר עשוי להיות קיצוני יותר.
עוד בנושא
ומה לגבי צרפת?
אם בבריטניה היה ברור כי זו שנת בחירות, השאלה הייתה רק איך ומתי, בצרפת בחירות הבזק – קמפיין של 21 יום – היו הפתעה גמורה. בתחילת יוני התקיימו בחירות לפרלמנט האירופי ב-27 המדינות החברות באיחוד. הימין בצרפת נחל הישג כביר – מקום ראשון עם כשליש מהקולות. גוש המרכז של הנשיא עמנואל מקרון התרסק. מנהיגת מפלגת הימין "האיחוד הלאומי", מרין לה פן, קראה עוד באותו ערב לבחירות חדשות.
הנשיא עמנואל מקרון נשא דברים לאומה מארמון האליזה והכריז על פיזור האסיפה הלאומית. המשמעות היא שבעוד מקרון עצמו ישלים בכל מקרה את כהונתו כנשיא ב-2027; הממשלה תחתיו, שממילא נשענת על בסיס תמיכה רופף, תעמוד לבחירה. מקרון אמר כי "לא ניתן להמשיך כאילו דבר לא קרה" וכי על העם הצרפתי להכריע לגבי עתידו.
בהסדר החוקתי הקיים בצרפת, מקרון ממש לא היה חייב לצאת לבחירות הללו. כבר פעמים הוא ניצח את לה פן בבחירות לנשיאות, אך הוא חושש מ-2027. הוא לא יכול להתמודד לכהונה נוספת, והמיזם הפוליטי של לה פן רק תופס תאוצה. המחשבה של מקרון היא כי בבחירות לאומיות, לא כאלה לפרלמנט האירופי האמורפי והמרוחק, הציבור הצרפתי ידחה את הקיצונים ויתלכד סביב הנהגתו של מקרון והגוש הליברלי-מרכזי של תומכיו. אם זה לא יעבוד, שלוש שנים בעבודת הממשלה היומיומית ישחקו את כוח הימין לקראת בחירות 2027 לנשיאות.
לה פן החליפה ב-2011 את אביה, ז'אן מרי לה פן, מכחיש שואה ואנטישמי ידוע, בהנהגת מפלגת הימין "החזית הלאומית" שייסד. מאזף, לה פן הבת פעלה נמרצות למתג מחדש את המפלגה, שכיום נקראת "האיחוד הלאומי", כדי להפוך אותה לבחירה ולהגשים את החלום שאביה לא הצליח – להיכנס לארמון האליזה.
פעמיים לה פן העפילה לסיבוב השני ופעמיים הפסידה לעמנואל מקרון. היא מקווה שב-2027 המזל יאיר לה פנים. היא כה ממוקדת במטרה הזאת, שהיא ויתרה רשמית על הנהגת המפלגה למען ג'ורדן ברדלה בן ה-28, בן טיפוחיה, המיועד לכהן כראש ממשלת צרפת במקרה של ניצחון "האיחוד הלאומי".
בבחירות לפרלמנט האירופי, לה-פן דרשה לגרש מהסיעה האירופית שלה את מפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה" בגלל אמירות בעייתיות, בלשון המעטה, של חברי מפלגה לגבי עברה הנאצי של גרמניה, ובגלל אוזלת היד בתגובה לאמירות הללו. עבור לה פן המסר ברור – היא פונה לחקלאים, לצווארון הכחול ולכל מי שחש ננטש מאחור בידי האליטה הפריזאית-מטרופוליטנית שמייצג מקרון. לה פן פונה גם לפחדים קמאיים מהאחר – במקרה הזה המהגר המוסלמי.
הרוח המהפכנית וקריסת המפלגות ההיסטוריות
הפוליטיקה הצרפתית התאפיינה בשנים האחרונות בקריסת מפלגות השלטון ההיסטוריות. מימין המפלגה הגוליסטית של שיראק וסרקוזי, ומשמאל המפלגה הסוציאליסטית של מיטראן והולנד. היה זה מקרון שהוביל את המפץ הפוליטי ממרכז ואיפשר במקביל לקצוות לפרוח. מימין – לה פן, ומשמאל ז'אן לוק מלנשון, שגם השיג הישגים נאים בבחירות לנשיאות.
איך אפשר להסביר זאת? כנראה המזג המהפכני, משהו שעדיין נושב בצרפת. צריך לזכור את המחאה בשנה שעברה נגד הרפורמה הפנסיונית של מקרון, שבסך הכול ניסתה לקרב את גיל הפרישה הנמוך בצרפת למקובל בעולם המפותח.
הסבר נוסף הוא השיטה. בעוד מודל ווסטמינסטר הבריטי מבוסס על מחוזות בחירה שנבחרים בשיטת "הראשון שמגיע", שמתמרצת הצבעה למפלגות גדולות ומצננת תמיכה אפשרית לקצוות או נישה - הבחירות בצרפת מתנהלות בשני סבבים. צרפת מחולקת גם היא למחוזות, וגם שם בוחרים נציג אחד. אולם אותו נציג חייב לגרוף 50%+ מהקולות. אם איש מהמועמדים לא הצליח, נערך סיבוב שני שבוע לאחר מכן בין המועמדים המובילים.
כך בדיוק יקרה הפעם. ב-30 ביוני יתקיים הסיבוב הראשון וב-7 יולי הסיבוב השני. כך, שילוב בין הלך רוח ציבורי, שמקדש שינויים חדים ורדיקליים, ושיטה שאינה כובלת, עודדה את קריסת המפלגות הוותיקות ויצרה ריק פוליטי שמזמן כוחות קיצוניים.
כחלק מההתארגנות הפוליטית לבחירות הבזק נעשה ניסיון, שלא צלח, לאיחוד בין "האיחוד הלאומי" של לה פן, מפלגת הימין-מרכז הגוליסטית המסורתית "הרפובליקנים" והמפלגה הפופוליסטית של איש-התקשורת היהודי אריק זמור ואחייניתה של לה פן.
עצם ההצעה לשיתוף פעולה קוממה את המנגנון המפלגתי של "הרפובליקנים" נגד ראש המפלגה. למעשה, היא רצה כשעל הנייר המנהיג הישן עדיין מכהן, אך בפועל הוא הודח והוחלף. הפארסה הפכה קומית במיוחד כשכל פלג שולט על חשבון אחר של "הרפובליקנים" ברשתות החברתיות.
בשמאל כן היה איחוד גדול - "החזית העממית החדשה", שכוללת מפלגות מהקומוניסטיים ועד מפלגת השמאל-מרכז הסוציאליסטית המסורתית. באמצע נמצא מלנשון, אותו מנסים להצניע ולהציגו כאחד ממנהיגי המפלגות במערך, ולא המוביל. הנשיא לשעבר, פרנסואה הולנד, הודיע אף הוא כי ירוץ למושב הישן שלו באסיפה הלאומית, והצית השערות שהוא מכין את עצמו לריצה לנשיאות ב-2027. הולנד הביס את סרקוזי ב-2012, אך בשלהי 2016 שיעורי האהדה אליו היו 4% בלבד. מה שהיא אותו להחלטה לא להתמודד לכהונה נוספת ב-2017.
הסקרים מאותתים ש"האיחוד הלאומי" יהיה בפער ניכר הכוח הפוליטי הגדול ביותר, אך לא יהנה מרוב מוחלט. "החזית העממית החדשה" תהיה שנייה ו"המחנה הנשיאותי" – כינוי נאמני מקרון הליברליים – יהיו הכוח השלישי. לא ברור אם ואיך תורכב ממשלה. ב"איחוד הלאומי" אותתו שאם לא יהיה להם רוב, לא ינסו. אך כנראה הפיתוי יהיה גדול מדי.
במקרה כזה יווצר מצב של "קוהביטשיון" – נשיא וראש ממשלה משתי מפלגות שונות. מצב כזה כבר קרה כמה פעמים במשך שנות הרפובליקה החמישית של צרפת. כמו למשל במקרה של הנשיא הסוציאליסט מיטראן ולצידו ראש הממשלה הגוליסט שיראק. אולם החל מ-2002, כהונת הנשיא קוצרה משבע לחמש שנים, בניסיון להצמיד את הבחירות הנשיאותיות לבחירות לאסיפה הכללית. ההיגיון הוא שהלך הרוח לא ישתנה יותר מדי בחודש-חודשיים המפרידים, והנשיא הנבחר יהיה מהרכב נוח באסיפה הלאומית. בכך, יימנע "קוהביטשיון".
את ההצמדה הזו בדיוק הפך הנשיא מקרון בקריאתו לבחירות מוקדמות לאסיפה הלאומית. לנשיא צרפת יש סמכות מוחלטת בנושאי החוץ והביטחון. כך, במקרה של "קוהביטשיון", הנשיא מתמקד בנושאים הללו ומשאיר לראש הממשלה לנהל את מדיניות הפנים. מקרון מקווה שבשלוש השנים שנותרו עד 2027 הוא יוכל לשחוק את כוח הימין הקיצוני. כל זאת בעוד הוא שומר לעצמו שליטה על האינטרסים הלאומיים של צרפת.
יכול להיות שזה יקרה, אולם ראש ממשלה איטליה, ג'ורג'יה מלוני, היא דוגמה לימין שהצליח להתאים עצמו לעמדת שלטון. אם נחזור אחורה, הרי שישנן דוגמאות נוספות של ניסיונות לרסן או לרכוב על הגל של כוח קיצוני, עם תוצאות הרסניות, לעיתים לעולם כולו.
ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק החליט להקדים את המאוחר ולצאת לבחירות במועד שרק הוא ידע לגביו מראש. הוא קיווה להפגין יוזמה ובכך להרשים בוחרים. עד כה זה לא צלח לו, ונראה שהוא עתיד להוביל את מפלגתו הוותיקה לעבר המדבר הפוליטי ולתבוסה כואבת לאחר שנות שלטון ממושכות. האביר לו חיכתה בריטניה, כך נראה, לא יעטה שריון נוצץ, כי אם גלימת פרקליטים - קיר סטרמר, שבילה חצי עשור בשיקום תדמית מפלגתו המרכזית.
נשיא צרפת עמנואל מקרון ניסה להפוך תבוסה בבחירות לפרלמנט היבשתי להזדמנות לחשבון נפש לאומי. הוא מקווה שברגע האמת הצרפתיים ידחו את הכוחות הפוליטיים הקיצוניים ויתאספו סביב הדגל בהובלתו. אם לא, אולי הוא יצליח לשחוק את הימין ב"קוהביטשיון", כדי שב-2027 לא יעביר את המפתחות לארמון האליזה לידי לה פן – מי שהשקיעה יותר מעשור במיתוג מחדש של מפלגת אביה הקיצוני. בעוד שבוע נקבל רעיון טוב יותר לרוחות המנשבות בלונדון ובפריז, אותן ערים שעוררו את סקרנותו של צ'רלס דיקנס לפני שנים כה רבות.
